נתיב ואח' נ' שמ אשרות ויזה סנטר בע"מ

לפניי תביעה בסך 17,456 ₪ שהוגשה בגין התרשלות נטענת של הנתבעת בטיפול בהוצאת אשרת כניסה להודו בעבור התובע 2.

על עיקר העובדות הנוגעות לעניין אין מחלוקת בין הצדדים: הנתבעת היא סוכנות נסיעות אשר בתקופה הרלוונטית הייתה המורשית היחידה מטעם הקונסוליה של הודו לטפל בהנפקת אשרות תייר להודו בישראל. התובעים, בני זוג, התעתדו לטוס לביקור בהודו ביום 22.10.2014, ומסרו את דרכוניהם לנתבעת לשם הנפקת אשרה. ביום 1.9.2014 הוחזרו לנתבעים הדרכונים. אין מחלוקת, כי לתובעת 1 הונפקה אשרה במועד זה וכי לתובע 2 לא הונפקה אשרה, בשל סירוב הקונסוליה ההודית הנובע מפגם נטען בדרכונו.

לטענת הנתבעת, ביום 28.8.2014 הודיעה עובדת של הנתבעת לתובע 2 כי בקשתו לאשרה סורבה בשיחת טלפון, אך התובע 2 ביקש לנסות ולהשיג אשרה באופן עצמאי. התובע 2 מכחיש טענה זו מכל וכל.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות שבתיק, שמעתי את עדויות הצדדים ואת סיכום טענותיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה במלואה משלושה טעמים: ראשית, גרסתם של התובעים לא הוכחה; שנית, גם אילו הנחנו כי גרסת התובעים נכונה במלואה, עדיין התנהלותם הם מנתקת את הקשר הסיבתי בין התרשלותה הנטענת של הנתבעת ובין הנזק ושלישית – חלק הארי של הנזקים שנתבעו – לא הוכחו בראיות טובות.

להלן הנימוקים לתוצאה, בתמצית.

סלע המחלוקת העובדתי שבין הצדדים נוגע לשאלת קיומה של שיחת טלפון (או שתיים) שבהן, כנטען, הודע לתובע 2 כי האשרה שביקש – לא אושרה. הנתבעת הביאה את עדותה של גב' לוינה מסיל, עובדת הנתבעת שערכה את השיחה בפועל. גב' מסיל העידה כי שוחחה עם התובע 2, כפי שהיא נוהגת לעשות בכל מקרה של סירוב להנפקת אשרה (וראו עמ' 8 ש' 4 – 14 לפרוטוקול).

אכן, גב' מסיל העידה כי התרשומת שהיא נוהגת לערוך במערכת הפנימית היא מפורטת ומפורשת, ואילו בענייננו ניתן למצוא רק הערה לקונית המציינת – Second time 28.8 (וראו עמ' 21 לכתב ההגנה), אולם אינני סבור כי ניתן לראות בכך ראיה לכך שלא התקיימה שיחה – אין ספק כי ההערה Second time 28.8 איננה הערה שגרתית במערכת, שהרי בכרטיס של התובעת 1 (עמ' 22 לכתב ההגנה) אין כל אינדיקציה כזו.

בנסיבות אלה, ומאחר שהעדות היחידה שהובאה מטעם התובע 2 היא עדותו שלו עצמו, אשר על פי סעיף 54 (3) לפקודת הראיות יש קושי לבסס עליו ממצא עובדתי פוזיטיבי, כמו גם על יסוד בחינת הנטלים, ומאחר שהנטל להוכיח את התביעה על רכיביה השונים מוטל על כתפי התובעים, אני מעדיף את גרסת הנתבעת בדבר קיומה של שיחת טלפון שבה הובהר לתובע 2 כי בקשתו לאשרה סורבה.

אולם מעבר לכך. אני סבור שגם אם ניתן היה לקבוע כי הנתבעת לא הודיעה לתובעים על הסירוב לבקשת האשרה, גם אז, התנהלותם של התובעים הייתה כה בלתי סבירה וכה רשלנית, עד שהיא מנתקת את הקשר הסיבתי בין התרשלותה הנטענת של הנתבעת ובין כל נזק שנגרם לתובעים, ואבאר.

אין מחלוקת, כי התובע 2 קיבל את דרכונו (ללא האשרה) ביום 1.9.2014. הוכח, ואין מחלוקת על כך, כי בכניסה למשרדי הנתבעת תלוי שלט שבו נכתב כהאי לישנא: