הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ ואח'

1.התובעת הינה חברת ביטוח, אשר ביטחה במועדים הרלוונטיים לתביעה, את מר אסולין מאיר, בפני נזקים העלולים להיגרם לרכב מסוג מאן מ"ר 82-853-59.

2.הנתבעת היתה במועדים הרלוונטיים לתביעה, המבטחת של רכב מאזדה מ"ר 36-201-13.

3.על פי האמור בכתב התביעה, ביום 2.2.13 רכב התובעת נכנס לצומת בחסות אור ירוק שדלק ברמזור אשר הוצג בכיוון נסיעתו. כשהיה בתוך הצומת התפרץ רכב הנתבעת בחוסר זהירות לצומת שאינו פנוי, לא ציית לאור אדום שדלק ברמזור אשר הוצב בכיוונו, ופגע בעוצמה ברכב התובעת וגרם לו נזק.

4.בכתב ההגנה נטען כי קיימת התיישנות. טענת התובעת היא כי היא זכאית לדמי הביטוח, אשר שילמה למבוטחה בגין מקרה ביטוח מיום 2.2.13.

אין מקום כי הנתבעת תפצה את התובעת בגין נזקיה, וזאת כיוון שהתובעת שילמה כמתנדבת.

דרישות מבוטח התובעת לקבל תגמולי ביטוח התיישנה ביום 2.2.16 ואילו התובעת פיצתה את מבוטחה ביום 5.1.17, דהיינו 4 שנים לאחר קרות מקרה הביטוח, בעוד שתקופת ההתיישנות היא 3 שנים.

5.עוד טוענת הנתבעת כי בעת שרכבה חצה את הצומת באור ירוק, שהיה בכיוון נסיעתו רכב התובעת הוא זה שהתפרץ לצומת חסום, תוך התעלמות מוחלטת מאור אדום בכיוון נסיעתו, ופגע ברכב הנתבעת.

6.הנתבעת הגישה תביעה שכנגד באותן טענות שבכתב ההגנה לתביעה העיקרית.

7.הנתבעת שכנגד בכתב ההגנה לתביעה שכנגד, טענה כי יש לדחות את טענת ההתיישנות, שכן היא דיונית ולא מהותית. הנתבעת שכנגד יכולה היתה לוותר למבוטחה על טענת ההתיישנות, ולהסכים להאריך את תקופת ההתיישנות מעבר ל – 3 השנים הקבועות בחוק. הדבר נעשה כדי שהמבוטח לא יקבל פיצוי כפול: האחד מהנתבעת שכנגד והשני שהגיש בגין נזקיו. התביעה העיקרית לא התיישנה כלפי הנתבעת בתביעה העיקרית.

8.עוד טוענת הנתבעת שכנגד כי הנתבעת בתיק העיקרי הסכימה לחלוקת האחריות ולתשלום 70% מהנזק שנגרם לרכב הנתבעת שכנגד, ולפיכך טענת ההתיישנות שנטענת על ידה אינה בתום לב.

המבוטח החליט לתבוע את הרכב שפגע ברכבו, ורק אח"כ אם לא יקבל את התביעה שנתבעה על ידו יוכל לחזור ולתבוע לפי הפוליסה.

לפיכך, נעצר מרוץ ההתיישנות. תביעת מבוטח התובעת בתיק העיקרי נמחקה ולפיכך הוא פנה לתבוע לפי הפוליסה.

9.הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

10.ראשית, יודגש כי נהג התובעת הגיע לבית המשפט להעיד. מאידך לא הובא כל עד מטעם הנתבעת.

11.ההסכם שעליו מסתמכת התובעת נחתם ע"י ב"כ 2 הצדדים והוא מהווה חלק בלתי נפרד מהסכם הפשרה עליו חתמו הצדדים. הסכם הפשרה לא הוגש לבית המשפט.

12.ההסכם עצמו שצורף לסיכומי ב"כ התובעת מחלק האחריות באופן ש"מנורה" תשלם ל"הפניקס" 70% מכל תשלום אותו תשלם הפניקס למבוטחיה.

13.יודגש כי הנתבעת לא הביאה כל ראייה באשר לחלוקה אחרת של האחריות.

14.אין ספק כי התיישנות הינה טענה דיונית ולא מהותית. לפיכך התובעת יכולה היתה להסכים עם המבוטח שלה על הארכת מועדי ההתיישנות.