תא"מ 68292-12-15 ידגר נ' איילון חברה לביטוח בע"מ

הצדדים הסמיכוני להכריע את הדין בהתאם להוראת סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד 1984 (להלן- "החוק"), וזאת כעולה מפרוטוקול הדיון מ- 12/12/16. 

על סמך החומר המונח לנגד עיניי, נוכח התרשמותי הישירה והבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירותיהם הנגדיות בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק לרבות טופסי ההודעה של הנהגים, ובשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה, ומוקדי הנזק ברכבים ותוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את מלוא השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחלק, בחלקים שווים, בין הנהגים המעורבים, את האחריות לקרות התאונה.

הגם שהצדדים הסמיכוני להכריע את הדין בהתאם להוראת סעיף 79 א' לחוק, כאמור, ראיתי לנכון לבאר, ובקצירת האומר, את הסיבות שהביאוני למסקנה זו.

אומנם, עדת ההגנה העידה בצורה שוטפת לגבי נסיבות אירוע התאונה, אולם, משנדרשה לסמן את המיקום המדויק בו התאונה אירעה, לשיטתה, היא סימנה מיקום מרוחק, מרחק מה, מהפנייה שמאלה ובאופן שאינו עולה בקנה אחד עם טיעוניה. אילו היה ממש במיקום בו עדת ההגנה סימנה כמקום אירוע התאונה, הרי כיצד התאונה איפוא התרחשה. זאת ועוד, עדת ההגנה העידה כי התובע נסע בפראות ובמהירות מופרזת אף שאישרה שהיא הבחינה בו עומד קודם קרות התאונה. כיצד אפשר שהתובע יפתח מהירות כה גבוהה אף שהוא החל לנסוע ממצב של עצירה מוחלטת שלא להידרש לכך שהוא לא הספיק לנסוע מטרים ספורים, אם בכלל. ההפרזה בנטען מעידה על אפסותו, ולמצער, על חולשתו. לאמור יש להוסיף כי לעדת ההגנה נגרם נזק, אשר את עלות תיקונו היא מימנה בעצמה, ונשאלת השאלה מדוע היא לא תבעה בתביעה נגדית את התובע בגין הנזק שהוא גרם לה לכאורה. ככל שלא די באמור, הרי החלק הקדמי של רכבו של התובע הספיק לעבור, בהצלחה וללא פגיעה, את רכב הנתבעת, מכאן, שסביר יותר שגם החלק האחורי היה עובר ללא פגע, לא כל שכן אמורים הדברים בשים לב לעובדה שעדת ההגנה אישרה שהיא לא ראתה אשר אירע לאחר שרכב התובע החל להקיף עפ''י טענתה את רכבה. יתרה מכך, נתגלתה אי בהירות בעדותה של עדת ההגנה ביחס לשאלה היכן אותם רכבים חונים עמדו, וזאת בשים לב לעובדה שמדובר בסימונים של אדום לבן באופן האוסר על חנייה במקום.

מנגד, עד התביעה העיד כי הוא הבחין ברכב הנתבעת נוסע לאחור. אומנם, תחילה העיד כי הוא אך "הרגיש" את הנסיעה לאחור, אולם, הוא עמד על כך שהוא הבחין ברכב הנתבעת נוסע לאחור. התובע הסביר כי אפשר ובשל התרגשות לא ציין את הדברים בצורה מפורשת, אולם, הוא עמד על כך שרכב הנתבעת נסע לאחור. ויובהר, ב''כ הנתבעת חקר את התובע חקירה נגדית נחרצת ומאומצת אולם התובע עמד על גרסתו שהוא הבחין ברכב הנתבעת נוסע לאחור. עם זאת, ראיתי לייחס לתובע אחריות שווה לקרות התאונה שכן הוא ביצע עקיפה/הקפה מסוכנת ביותר של רכב הנתבעת, דבר שללא כל ספק תרם להתרחשות התאונה. אילו התובע היה נמנע מאותה עקיפה, אפשר והתאונה הייתה נמנעת, בעיקר אמורים הדברים משבכיוון נסיעתו היה מוצב תמרור המורה על מתן זכות קדימה לרכבים המגיעים מכיוון נסיעת רכב הנתבעת.

כאמור, לאחר ששקלתי בדבר, ושבתי ועיינתי עיין היטב במלוא התיעוד שהוגש לעיוני, ובכלל זה העדויות של שני הנהגים כפי שאלה עולות מפרוטוקול הדיון, הגעתי לכלל דעה שיש לחלק בחלקים שווים את האחריות לקרות התאונה, כאמור.

משזו מסקנתי, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 8,945 ש''ח בצירוף שכ''ט עו''ד בסך 1,500 ש''ח, החזר אגרה ששולמה וכן ההוצאות בגין שכר העדים שפסקתי עם תום הדיון שהתקיים לפניי ב- 12/12/16. הסכומים ישולמו תוך 30 יום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום המלא בפועל.

בשים לב להסכמת הצדדים באשר לדרך ההכרעה בהתאם להוראת סעיף 79 א' של החוק, כאמור, אני פוטר מתשלום המחצית השנייה של האגרה.

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.