תא"מ 6575-02-15 זריקאת נ' מושב מרחביה ואח'

1. התובע, מוחמד זריקאת, טוען שהוא התקשר עם הנתבעים מושב מרחביה וועד מקומי מושב מרחביה, בחוזה לפיו יסלול פסי האטה בכבישי המושב בתמורה ל-95,000 ש"ח. לטענתו הוא ביצע את מלוא העבודה לשביעת רצון הנתבעים, והם שילמו לו רק 30,000 ₪ ועדיין חייבים לו 65,000 ₪ בגין העבודה.

2.בענין הנתבע 1 מושב מרחביה, אני רואה בתובע כמי שוויתר על תביעתו נגדו. בישיבת קדם משפט מיום 21.12.2015 טען בא כוח הנתבע 2, הוועד המקומי מושב מרחביה, כי הוועד המקומי הוא ישות משפטית וכי העבודה הוזמנה על ידו, ולא על ידי המושב. בהחלטה בסופה של אותה ישיבה הורתה כבוד השופטת ר' גלפז מוקדי לתובע להודיע האם עומד הוא על תביעתו נגד המושב (הנתבע 1), "זאת בשים לב להערות ב"כ הנתבעת 2 והערות בית המשפט" (ע' 2 ש' 10-11). ביום 21.2.2016 הודיע התובע כי "אינו מוותר על התביעה כלפי הנתבע מס' 2". כאמור הנתבע מס' 2 הוא הוועד המקומי, והשאלה שלגביה היה על התובע להודיע היתה אם הוא מוותר על התביעה נגד הנתבע 1, המושב. מהודעת התובע, כאשר זו מוצבת על רקע החלטת כבוד השופטת ר' גלפז, משתמע ויתור על התביעה נגד הנתבע 1 (המושב). חיזוק לעמדה זו מוצא אני בשאלה ששאל ב"כ התובע את יו"ר הוועד המקומי לשעבר מר עומר נוביץ', "בהנחה שבית המשפט יחייב את הועד המקומי, הוא ישלם? אין הסתתרות מאחורי טענות פורמליות" (פרוטוקול 15.6.2016 ע' 15 ש' 1-2). ב"כ הוועד המקומי הפנה למעמדו של הוועד המקומי כתאגיד סטטוטורי (שם, ש' 4-6). בסיכומיו טען ב"כ התובע כי יש "לפסוק את מלוא סכום התביעה", ולא ציין שיש לחייב את "הנתבעים" או את הנתבע 1 (המושב). בנסיבות אלה ברור שצירוף המושב כנתבע, בנוסף לוועד המקומי, נבע אך מהחשש שאם יתקבלו טענותיו המהותיות של התובע, הוא לא יישאר קרח מכאן ומכאן עקב זהות האישיות המשפטית המתקשרת, ומשהובהר כי הוועד המקומי הוא בגדר אישיות משפטית נפרדת אשר הזמינה את העבודה מושא התביעה, ויתר התובע על תביעתו נגד המושב (הנתבע 1). ואכן, החשבונית היחידה שרשום עליה "שולם", מבין המסמכים שהוגשו במסגרת ההליך, מוענה ל"ועד מקומי מוניציפלי" (נספח 3(ב) לתצהירו של ליאור אלטיט).

3.נותר לדון בתביעה נגד הוועד המקומי. לטענת הוועד המקומי, לא התובע מומחד זריקאת התקשר עמו לשם ביצוע פסי ההאטה, אלא אדם אחר, עאמר מסארווה (להלן: עאמר). עוד טוען הוועד המקומי כי העבודה שבוצעה היתה לקויה, וכי הוא נאלץ להרוס אותה ולהעסיק קבלן אחר, אשר ביצע פסי האטה במקום פסי האטה לקויים שביצע עאמר.

4.הגעתי למסקנה שדין התביעה נגד הוועד המקומי להידחות. אמנם הוועד המקומי צירף לתצהירו את החשבונית הנזכרת לעיל אשר הוצאה לוועד המקומי, אשר אף לשיטתו של הוועד המקומי שולמה. ואמנם מדובר, אכן, בחשבונית שהוציא התובע מר זריקאת ("הובלות הרשקו בהנהלת: מוחמד זריקאת"; נספח 3(ב) לתצהיר אלטיט; יצוין כי הוועד המקומי צירף חשבונית נוספת על סך 15,000 המהווה החלק השני של התשלום על סך 30,000 ששילם הוועד, אשר ממוענת למרחביה מושב עובדים)). החשבונית שהוצאה לוועד המקומי עליה רשום "שולם" מהווה ראיה לכך שלכאורה, ההתקשרות אכן היתה בין התובע זריקאת לבין הוועד המקומי. התובע הגיש חשבונית שלישית שלו הממוענת לוועד המקומי על סך 65,000 ₪ מושא התביעה; על חשבונית זו מופיעה חותמת של הוועד המקומי, והצדדים חלוקים בשאלה אם מדובר בחשבונית שאושרה או רק נחתמה כמסמך ש"נתקבל". בא כוח התובע התנגד התנגדות כללית לכל ראיה הנוגדת את דיני הראיות (ראו פרוטוקול 23.5.2016 ע' 3 ש' 9-10); לדעתו של קדמי, על התנגדות לעדות על פה נגד מסמך בכתב להיות מפורשת, ובהעדר התנגדות מפורשת רואים את בעל הדין כמי שוויתר על הזכות להתנגד לכך (יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1505 (2009)). אולם, גם אם יש לראות בתובע כמי שהתנגד לעדות על פה נגד מסמך בכתב, הרי טענת הוועד המקומי בענין החשבונית ששולמה היא, שהחשבונית אינה משקפת את ההתקשרות האמיתית, שהיא התקשרות בינו לבין עאמר מסארווה. מהות הטענה היא, שלבקשת עאמר מסארווה, הוסכם להעביר את תשלום המגיע לו דווקא לתובע זריקאת, חלף העברה ישירה לעאמר. העברה כזו אינה משקפת את העסקה האמיתית, לשיטת הוועד המקומי, שהיא ההתקשרות בין הוועד המקומי לבין עאמר. כבר נקבע, כי ניתן להביא עדות בעל-פה על מנת להוכיח שמחיר החוזה היה שונה מהרשום על מנת להתחמק ממיסוי (ע"א 22/63 בן-ציון נ' אזולאי, פ"ד י"ז 1410, 1418 ליד האות ז' (1963)). כן נקבע בענין חוזה למראית עין, שהוא קנוניה לשם הטעיית הרואה, שניתן להביא עדות-בעל פה נגדו (ראו ע"א (מחוזי י-ם) 18/83 גולדמן נ' חיימוביץ, פ"מ תש"ם (1) 27 (1984)); ונדמה לי שבהתאם לאותה תכלית, עדות בעל פה בענין הפיקטיביות של המצג העולה מהחשבונית של התובע זריקאת לפיו זריקאת הוא צד לחוזה, עדות קבילה היא. בבחינת הראיות שבפני מצאתי, כי הוועד המקומי עמד ברף הראייתי הנדרש על מנת להוכיח שהתובע לא היה בעל החוזה. אבאר.

5.הוועד המקומי טען כי תשלום החשבונית של התובע זריקאת במסגרת פרויקט פסי ההאטה נבע מכך שעאמר, עמו התקשר לשיטתו, ביקש שסך 30,000 ₪ שהוא היה אמור לקבל במסגרת הפרויקט ישולמו לתובע זריקאת (פס' 6.2 לכתב הגנת הנתבע 2 ולהלן: הנתבע). לדעתי הוועד המקומי הוכיח טענה זו.

6.התובע מר זריקאת לא טען מאום בכתב התביעה בענין משא ומתן בין הוועד המקומי לבין עאמר. הוועד המקומי טען בכתב ההגנה כי הוא התקשר עם עאמר. בתצהירי העדות מטעם התובע, טען התובע לראשונה כי תחילה קיבל את העבודה נשוא התיק ממר עלי מסארווה (ראו סעיף 2 לתצהירו וכן סעיף 2 של סעיד מסארווה). סעיד מסארווה העיד כי עאמר מסארווה הוא אחיינו (פרוטוקול 23.5.2016 ע' 3 ש' 17-18). כך או אחרת, התובע אישר, כאמור, כי למצער תחילה, ההתקשרות לא היתה עמו, אלא עם אחר, שהוא ממשפחת מסארווה.

7.מר עומר נוביץ', יו"ר הוועד המקומי עד חודש 11.2013, הצהיר כי התקשר עם עאמר, והוא צירף לתצהירו הצעת מחיר של עאמר מסארווה (נספח 1 לתצהיר נוביץ'). לטענת התובע זריקאת, אשר הועלתה כאמור רק בשלב התצהירים, עלי מסארווה הודיע ימים ספורים לפני תחילת העבודה כי אינו מעונין בעבודה, ועל כן אנשי הוועד דאז פנו אל אחיו של עלי, סעיד שמו, לשם הסדרה דחופה של ביצוע העבודה, וסעיד דאג להביא את התובע זריקאת ופועליו כדי שיבצעו את העבודה (פס' 3-4 לתצהיר סעיד ותצהיר התובע זריקאת). נטען בתצהירים מטעם התובע זריקאת כי אנשי הוועד הקודם אשר פנו באופן דחוף לסעיד כאמור היו אורלי ורדה, עומר נוביץ ויחזקל גבאי. מר נוביץ', שהיה באותה עת יו"ר הוועד המקומי, העיד כי הוא לא מכיר כלל את התובע (פרוטוקול 15.6.2016 ע' 14 ש' 27-28; ע' 15 ש' 31). התובע טען כי הוועד לא הביא לעדות את גב' אורלי ורדה וכי יש לזקוף זאת לחובת הוועד המקומי. אני דוחה טענה זו. הוועד המקומי אמנם לא הגיש תצהיר של אורלי ורדה, אולם דומה שב"כ התובע היה ער לכך שצד אינו רשאי לשבת באפס מעשה כאשר היריב אינו מביא ראיה הדרוש לו כמי שמבקש להוכיח שוורדה, נוביץ' וגבאי פנו לסעיד. שכן, הוא הגיש בקשה לזימונם של ורדה וגבאי לעדות; והבקשה התקבלה (17.4.2016); דא עקא, התובע לא הביא עדים אלה לעדות ולא ביקש נגדם צו הבאה.

8.חשבונית 472 של התובע על סך 15,000 ₪ הממוענת לוועד המקומי (נספח לתצהירים מטעם התובע), שעל העתקה שאצל הוועד המקומי רשום "שולם" (נספח 3(ב) לתצהיר אלטיט), נושאת תאריך 25.2.2014. על-פי תצהירו של מר אלטיט, הוא החל לכהן כיו"ר וועד המקומי עוד קודם לכן (בחודש 11.2013; פס' 1 לתצהירו). מר אלטיט הצהיר כאמור שההתקשרות היתה עם עאמר מסארווה, ואילו התשלום לתובע בוצע אך לבקשתו (פס' 3.1 ו-3.3 לתצהיר אלטיט). ב"כ התובע שאל את מר אלטיט בחקירה נגדית אם הוא יודע את הנסיבות של התשלום על סך 30,000 ₪ (אשר כלל חשבונית זו). מר אלטיט השיב בחיוב, שהוא יודע את הנסיבות (פרוטוקול 23.5.2016 ע' 7 ש' 23-24); ובשלב זה עזב ב"כ התובע את הנושא ועבר לחקור בנושא אחר, מבלי שעימת אותו בענין הצהרתו גופה, לפיה התשלום לתובע היה אך לבקשת בעל החוזה האמתי, עאמר מסארווה.

9.התובע זריקאת העיד בבירור כי לא ביצע דבר בעצמו במסגרת העסקה. לדבריו, "אני בעל הבית. לא הייתי מעורב בביצוע"; "סעיד הוא הכל" (פרוטוקול 23.5.2016 ע' 6 ש' 9-12).