תא"מ 60876-01-14 שרון נ' הראל חברה לביטוח בע"מ

מונחת בפני תביעה כספית ע"ס 350 ₪, בגין הפרש שכר טרחת שמאי.

עם קבלת התביעה, הודעתי לצדדים שהדרך הנכונה והראויה, בשים לב לסכומה של התביעה ועל מנת לא להגדיל את הוצאות הצדדים, להסמיך את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה.

הנתבעת הסכימה והתובע סירב.

במועד הדיון ביום שנקבע לשמיעת התיק, התייצב התובע, השמאי ובאי כוח הצדדים. הנתבעת לא ביקשה לחקור את השמאי, ואף התובע לא זימן אותו באמצעות בית המשפט.

השמאי בדק את הרכב, הגיש חוות דעת והעריך את הנזק בסך של 8,535 ₪, ללא מע"מ.

הנתבעת לא חלקה על הנזק ושילמה אותו במלואו וביחס לשכ"ט השמאי, הפחיתה סך של 350 ₪.

השמאי דרש 1,100 ₪ והנתבעת שילמה 750 ₪.

המחלוקת הינה ביחס אך ורק לשכר טרחת השמאי, מה ייחשב כשכר טרחה סביר התואם את היקף העבודה שהושקעה על ידי השמאי.

ב"כ התובע, בסיכומיה, הדגישה כי שכה"ט הנדרש על ידי השמאי הינו שכ"ט סביר ומקובל ואף הינו בגובה של 10% מגובה הנזק, כמדד לשיטתה, להיותו של שכה"ט שכ"ט סביר ומקובל בנסיבות העניין.

לשיטת התובע הקיזוז בסך 350 ש"ח הינו קיזוז לא סביר, שרירותי ובשל כך ביקשה לחייב את הנתבעים בתשלומם. בהערכת שכ"ט שמאי אין לגזור את סבירותו של שכ"ט השמאי לפי אחוזים מהנזק, הדבר יגרור הקבלה בין הגדלת הנזק לבין שיעור שכה"ט, הגבלה שאינה ראויה.

בעניין זה אני מפנה לדברי בית המשפט בתיק ת"ק (שלום ת"א) 34347-11-09.