תא"מ 55875-02-14

בפניי תביעה שעניינה דרישה לתשלום סך של 6,500 ₪ הנסמכת על חשבונית מס שהנפיקה התובעת. לאחר בחינת טענות הצדדים, העדויות והראיות הגעתי למסקנה לפיה דין התביעה להתקבל בחלקה ולהידחות בחלקה האחר.

1. בין הצדדים התנהלה מערכת יחסית עסקית בתחום הדפוס, במסגרתה העניקה התובעת לנתבעת שירותים. הנתבעת אף היא העניקה לתובעת שירותים. התביעה נסמכת על חשבונית מס מס' 2010/5769 מיום 17.6.2010 ע"ס 6,125 ₪. בהתאם לנטען, הנתבעת נמנעה מלשלם לתובעת את התמורה המוסכמת, אשר מגולמת בחשבונית. הנתבעת אינה מכחישה את החוב המגולם בחשבונית, אלא שנטען על ידה שהתובעת הנפיקה חשבונית קיזוז מיום 17.1.2012 ע"ס 1,500 ₪ ובסופו של יום התובעת היא שנותרה חייבת לנתבעת, זאת בעקבות יתרת חוב שמקורה בשירותים שסיפקה הנתבעת לתובעת (יתרת חוב הנזכרת בכרטסת הנהלת החשבונית שניהלה הנתבעת, ע"ס 7,582 ₪ משנת 2002). בסופו של יום, כאשר מביאים בחשבון את החוב הנגדי וחשבונית הקיזוז, על פי הנטען נותרה התובעת חייבת לנתבעת סך של 2,957 ₪.

2. הצדדים נחקרו על תצהיריהם ולאחר מכן סיכמו את טענותיהם בכתב.

3. בהיעדר הכחשה של החוב המגולם בחשבונית מיום 17.6.2010 [סעיף 4 לכתב ההגנה], טענת הנתבעת הינה למעשה טענת "הודאה והדחה". עלה בידי הנתבעת להוכיח, באופן חלקי, שהיא אינה נדרשת לשאת בתשלום מלוא סכום החשבונית.

4. די בהצגת חשבונית הזיכוי ע"ס 1,500 ₪ על מנת לבסס את טענת ההגנה, ביחס לתביעה עד לסך האמור. משהונפקה חשבונית זיכוי, היה על התובעת להימנע מהגשת תביעה ע"ס מלוא סכום החשבונית. התובעת הסבירה, לראשונה במסגרת תצהיר העדות הראשית מטעמה, כדלקמן: "הסכמתי ליתן לטובת הנתבעת זיכוי על סך של 1,500 ₪ בכרטסת הנהלת החשבונית לצורך סגירת יתרת החוב במועד המבוקש" [סעיף 12 לתצהיר]. בהמשך מצוין, כי מאחר והתשלום לא בוצע, הועמדה התביעה ע"ס מלוא סכום החוב [סעיף 14 לתצהיר]. איני מקבל את הטענה, על יסוד שלושה טעמים: ראשון – בכתב התביעה נדרש תובע ליתן התייחסות עניינית ופרטנית למסכת העובדתית. היה מקום להתייחס לחשבונית הזיכוי; שני – חשבונית הזיכוי אינה מופיעה בכרטסת הנהלת החשבונית שניהלה התובעת, עובדה שנותרה ללא הסבר משכנע (איני מקבל את ההסבר בסיכומי התובעת, לפיו הזיכוי משנת 2012 אינו מופיע בכרטסת משנת 2010, כבר מהטעם שבכרטסת מצוין בצד שמאל למעלה: "14.3.12"); שלישי ועיקר – ההסבר שניתן בתצהיר ביחס לחשבונית הזיכוי (זיכוי המשקף הנחה שניתנה על מנת להביא לתשלום מיידי של החוב) אינו עולה בקנה אחד עם מכתבו מיום 23.1.2014 של ב"כ התובעת לב"כ הנתבעת לפיו: "ביום 17/1/12 לאחר שיחה עם אלון, הוצאה חשבונית זיכוי על סך של 1,500 ₪ ובאה לגלם קיזוז של חוב עבר אשר היה בין הצדדים וסוכם כי יקוזז מן החוב" [המכתב צורף לכתב ההגנה; בסיכומי התובעת אין התייחסות לאמור במכתב ולהסבר לפיו מדובר בקיזוז בעקבות "חוב עבר"]. יוצא, אפוא, שטענת הנתבעת לפיה קיים היה חוב נגדי אושרה באמצעות מכתב שהונפק מטעם התובעת [התובעת לא צירפה את המכתב לכתב התביעה ואף לא לתצהיר העדות הראשית מטעמה]. מדובר, אפוא, בהודאת בעל-דין (התובעת) בדבר קיומו של חוב נגדי.

5. איני מקבל את טענת ההתיישנות שהעלתה התובעת ביחס לטענת הנתבעת לעניין חוב נגדי משנת 2002. משהגישה התובעת תביעה כנגד הנתבעת, זכאית הייתה הנתבעת לבסס את הגנתה גם על יסוד טיעון עובדתי מהתקופה שקדמה ל – 7 השנים שלפני מועד הגשת התביעה. אין לומר שטיעון הגנה כאמור "התיישן" (למעשה, נתבע זכאי לא רק להתגונן בטענה כאמור אלא אף להגיש תביעה שכנגד [סעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958], אשר אלמלא התביעה העיקרית לא ניתן היה להגיש מחמת התיישנות).