תא"מ 55605-10-15 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' נמר ואח'

1.לפניי תביעת שיבוב, בסדר דין מהיר, בגין תגמולי ביטוח ששילמה התובעת למבוטחה בגין נזקי רכוש שנגרמו לו בתאונת דרכים מיום 11.09.2014, בין כלי רכב, מ"ר 99-203-25 שבעת התאונה היה מבוטח על ידי התובעת (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 86-040-31 שבעת תאונה היה נהוג בידי הנתבע 1 ובבעלות הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2.אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה, אלא לעניין נסיבות התרחשותה.

3.נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה הוצגו ראיות מטעם הצדדים, והעידו נהגי הרכבים המעורבים בתאונה.

4.בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן שאחריותו של נהג רכב הנתבעים לקרות התאונה תעמוד על שיעור של 20%.

הגם שהצדדים הסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה קצרה לביסוס מסקנתי:

אני מעדיף את גרסתו של נהג רכב הנתבעים על פני גרסתו של נהג רכב התובעת, שהייתה בלתי קוהרנטית, ספקולטיבית גרידא ולא הותירה בי רושם של מהימנות.

שוכנעתי כי נהג רכב התובעת סטה בחדות ימינה לעבר הנתיב הימיני על מנת לאסוף נוסעת אשר סימנה לו לעצור, ועל ידי כך למעשה קיפח את זכות הקדימה של רכב הנתבעים שנסע על הנתיב הימיני.

תיאור נסיבות התאונה על ידי נהג רכב התובעת, לפיו רכב הנתבעים פשוט סטה שמאלה, באופן פתאומי ובמהלך נסיעה ישרה, מאחר ואיבד שליטה, פשוט אינה הגיונית בנסיבות העניין. מה גם, שגרסתו של נהג רכב התובעת הייתה בלתי קוהרנטית ואף מתחמקת.

משכך, אני סבור כי עיקר האחריות לקרות התאונה מוטל על נהג רכב התובעת. יחד עם זאת, מאחר שנהג רכב הנתבעים לא שלל כי רכב התובעת אותת ימינה טרם בואו לסטות ימינה ואף תיאר כי לא שם לב אם רכב התובעת אותת או לאו, סימן לכך שנהג רכב הנתבעים לא נתן די דעתו לרכב התובעת הנוסע משמאלו. כמו גם נהג רכב הנתבעים העיד כי המרחק בין רכבו לרכב התובעת שנסע 4 מטרים לפניו וכי הוא הסיע את רכבו במהירות נסיעה של 30 קמ"ש והוא אף תיאר כי הבחין באישה המנופפת לנהג רכב התובעת שיעצור לה ממרחק של 50 מטר מרכב הנתבעים. כך שייתכן שבנתונים אלו, ואם נהג רכב הנתבעים היה ער מספיק למתרחש בכביש, הרי שיכול היה לנקוט בפעולות למניעת התאונה.