תא"מ 55278-05-14

לפניי תביעה לביצוע שטר על סך 61,470 ₪, משוך ליום 7.4.2014 על סניף 753 של בנק הפועלים (שיק מס' 13467, להלן: "השיק").

התובעת השכירה לנתבעת נכס מקרקעין שבבעלותה ברחוב ישעיהו 1 בתל-אביב – יפו, והנתבעת הפעילה בו מרכול (להלן: "הנכס"). לטענת הנתבעת, בתצהירו של מר יוסי ראובני מטעמה (להלן: "ראובני"), התקשתה הנתבעת לקבל רישיון להפעלת עסקה בנכס. הנתבעת טענה, כי הקושי לקבל רישיון עסק נובע מ"בעיה תכנונית מהותית ומסובכת שהייתה ידועה למשיבה" (סעיף 8 לתצהיר ראובני התומך בהתנגדות).

הנתבעת לא הכחישה את קיומו של חוב דמי שכירות לחודש אפריל 2014, אלא שטענה כי ביקשה לפרוע אותו מתוך סכום הפיקדון, בסך 200,000 ₪, שהפקידה בידי התובעת (סעיף 10 לתצהיר התומך בהתנגדות), ועל כן – ומשלא הושב לה הפיקדון האמור – ראתה את החוב לאפריל 2013 כמוסדר.

להשלמת התמונה יש לציין, כי בין הצדדים התנהלה תביעה לפינוי מושכר – נושא תא"ח 18221-07-14 בבית משפט השלום בהרצליה (כב' השופט יעקב שקד, להלן: "תביעת הפינוי"). במסגרת הדיון בתביעת הפינוי, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין (דיון מיום 4.9.2014), אשר החלקים הרלוונטיים שבו הם אלה:

"ב. אם ישלמו הנתבעים לתובעת סך של 229,520 ₪ כולל מע"מ, על חשבון דמי שכירות, כנגד חשבונית, תוך 7 ימים מהיום, אזי מועד הפינוי ידחה ליום 2.11.2014. באם לא יבוצע תשלום, המושכר יפונה ביום 12.9.2014. בנוסף, במקרה של תשלום כאמור, תחלט התובעת את הפיקדון בסך 200,000 ₪ המצוי אצלה (ותמציא חשבונית).

ד.מובהר כי שמורות לצדדים כל הטענות והתביעות האחד כלפי משנהו, ואין בהסכמה האמורה כדי להוות הסכמה מצד התובעת או ויתור לגבי פיצויים מוסכמים או החובה (הנטענת) של הנתבעים לפנות את הנכס ביום 30.6.2014, או כל טענה כספית אחרת של הצדדים. עוד מוסכם כי הצדדים יהיו רשאים לטעון כל טענה בכל הנוגע לשיוך הכספים הנזכרים בסעיף ב' הנ"ל."

הסכם פשרה זה הוא נקודת המפתח בהליך שלפניי. לטענת הנתבעת, אשר בהינתן העובדה שמדובר בתביעה שטרית – עליה הנטל להוכיח כי אין היא חבה בפירעון השיק, מסדיר הסדר הפשרה בתביעת הפינוי גם את סוגיית דמי השכירות לחודש אפריל 2014 – נושא השיק, וכי הסכום הכולל שהתקבל במסגרת הסדר הפשרה שם – סך של כ-429,000 ₪, משקף סיום של סוגיית דמי השכירות.

אין בידי לקבל עמדה זו, ומשכך באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל במלואה. כמצוות פרק ט"ז1 לתקנות סד"א, אנמק את מסקנתי זו בתמצית.

כאמור, הנטל להוכיח את התביעה מוטל על כתפי הנתבעת, מושכת השיק. על פי סדרי הדין הנוהגים בתביעות שטריות, עם מתן הרשות להתגונן, הופך התצהיר התומך בהתנגדות לכתב הגנה בהליך, והטענות המועלות בו – גודרות את חזית המחלוקת בין הצדדים. הנתבעת הודתה בקיומו של חוב, אך טענתה היחידה של הנתבעת בהליך שלפניי הייתה, כי יש לקזז את סכום החוב מן הפיקדון שהפקידה בידי התובעת, הא ותו לא.

ודוק: התצהיר התומך בהתנגדות נערך ביום 27.5.2014, לפני הגשתה של תביעת הפינוי (שהוגשה רק בחודש יולי 2014), ובוודאי לפני שהתקיים הדיון בתביעת הפינוי (בתחילת ספטמבר 2014). הסדר הפשרה בתביעת הפינוי שינה את המצב העובדתי ביחסים שבין הצדדים: הפיקדון חדל להיות סכום "חופשי", הזמין לכל קיזוז, ויועד לכיסוי התחייבויות הנתבעת במסגרת הסדר הפשרה.

בהתחשב בעובדה שהדיון בהתנגדות לביצוע שטר התקיים ביום 25.11.2014, כמעט שלושה חודשים לאחר הדיון בתביעת הפינוי, מתבקש היה, כי הנתבעת תגיש בקשה לתיקון התצהיר התומך בהתנגדות מטעמה, ותבהיר את הטעם בגינו אין היא חבה בפירעון השיק. הנתבעת לא עשתה כן, ועל כן טענתה נותרה בעינה.