תא"מ 52466-03-14 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' שלום

בהמשך לדיון היום, לאחר שעיינתי בחומר הרלבנטי ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.

בהתאם להוראות תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, אנמק מסקנה זו באופן תמציתי.

אין חולק, כי בעת התאונה, שבמהלכה נפגע רכבו של מבוטח התובעת, נהגה ברכב הפוגע, שבבעלות הנתבע, אמו של הנתבע (שאינה נתבעת בתביעה זו), ולא הנתבע עצמו.

כידוע "כסטנדרט יש לתבוע את מבצע העוולה ובמקרה זה נהג הרכב הפגע, החב מכוח אחריותו לביצוע העוולה". תביעה נגד הבעלים שמורה למקרים "שבהם לא ידוע ברגיל מי נהג ברכב, אך קיימת סבירות כי הוא ננהג על ידי בעליו או שברשותו של זה זהותו של הנהג והוא מסתירה" (ע' סומך תאונות פח ושיבוב רכב, עמ' 32).

המקרה הנוכחי אינו נכנס בגדר מקרים אחרונים אלה, וזאת, בין היתר, בשים לב לכך שנהג הרכב המבוטח על ידי התובעת אישר, כי האם היא שנהגה ברכב בעת התאונה, כך שזהותו של נהג הרכב הפוגע, הייתה מלכתחילה ידועה (שני הנהגים גם החליפו פרטים מיד לאחר התאונה).

כמו כן, במקרה הנוכחי לא ניתן לייחס אחריות לנתבע מכוח סעיפים 13-15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

כך, הנתבע אינו מעבידה של האם ובין השניים לא נכרת חוזה כלשהו.

כמו כן, לטעמי, וחרף העובדה שהנתבע התיר למעשה לאם לעשות שימוש ברכב, לרבות לצרכי הבית המשותפים, יהא זה מרחיק לכת לקבוע כי האם היא שלוחה של הנתבע. ודוק, אין מדובר במי ש"מעסיק שלוח, שאיננו עובדו, בעשיית מעשה או סוג של מעשים למענו", וזאת בין היתר הואיל והבן אינו "מעסיק" את האם בביצוע מעשים עבורו, אלא, לכל היותר, התיר לה לעשות שימוש ברכב לצרכיה שלה, ולצרכי משק הבית, כך שאין מדובר גם באחריות שילוחית.

בנסיבות המקרה, לא ניתן, אם כן, לייחס לנתבע אחריות למעשיה של האם.