תא"מ 49541-06-16 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' יושובייב ואח'

לפני תביעת שיבוב שעניינה נזקי רכב שבוטח על ידי התובעת בתאונה מיום 8.9.2015 בה מעורב אוטובוס הנתבעת 2 בו נהג הנתבע 1 (להלן: "אוטובוס הנתבעים").

הצדדים הסמיכו את בית המשפט למתן פסק דין מכוח סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

אין מחלוקת כי רכב התובעת פנה שמאלה בצומת לא מרומזר ברח' אילת ונעצר לפני מעבר החצייה ברחוב הגר"א אליו פנה, בשל הולך רגל שחצה את הכביש, כאשר חלקו האחורי בולט קלות לנתיב נסיעת אוטובוס הנתבעים. אין גם מחלוקת כי אוטובוס הנתבעים נסע נסיעה ישרה בצומת ופגע ברכב התובעת בצד אחורי ימני. גדר המחלוקת היא בשאלה על מי מהנהגים של הצדדים מוטלת האחריות לתאונה בנסיבות אלה.

שמעתי את עדויות הנהגים המעורבים, בחנתי את מוקדי הנזק ואת זירת התאונה, ועל יסוד החומר שבפניי הגעתי לכלל דעה לחלק את האחריות בין הנהגים המעורבים באופן הבא:

נהג רכב התובעת- 65%, נהג אוטובוס הנתבעים: 35%.

נהג רכב התובעת אישר בעדותו כי לפני חציית הצומת בכיוון נסיעתו יש קו עצירה. לדבריו בעדותו הוא עצר בקו העצירה, ראה את אוטובוס הנתבעים במרחק 40 מטרים ממנו ופנה שמאלה בצומת. כאשר היה בשלהי הפנייה שמאלה, הולך רגל חצה לפתע את מעבר החצייה ורכב התובעת נעצר לפני מעבר החצייה, כשחלקו האחורי של רכב התובעת בולט קלות לנתיב נסיעת אוטובוס הנתבעים ואוטובוס הנתבעים נסע במהירות ופגע ברכב התובעת פעמיים, פעם ראשונה עם המראה ופעם נוספת עם דלתות האוטובוס. נהג רכב התובעת העיד כי בעת שהחל בפנייה שמאלה בצומת לא ראה הולכי רגל במעבר החצייה ברחוב אליו פנה, והוא העריך כי יוכל לחצות את הצומת ולהשלים את הפנייה שמאלה בצומת, לאור מרחק האוטובוס. נהג האוטובוס תמך בעדותו את גרסת נהג רכב התובעת שהיה לו מספיק זמן לפנות שמאלה, כשלדבריו: "אם לא היו הולכי רגל אז היה לו זמן אבל היו הולכי רגל" (עמ' 4 שו' 11). על כך חזר נהג האוטובוס בחקירתו הנגדית (עמ' 4 שו' 31-32).

גרסת נהג אוטובוס הנתבעים בעדותו כי רכב התובעת נכנס לצומת "בכוח" וקיפח את זכות הקדימה של האוטובוס אינה נזכרת בכתב ההגנה ובגרסה שנמסרה בטופס ההודעה וגם לא הייתה משכנעת. נהג האוטובוס אף אישר בעדותו כי לא טען לכך בפני איש (עמ' 4 שו' 8). נהג אוטובוס הנתבעים העיד שראה לראשונה את רכב התובעת, כשאוטובוס הנתבעים הגיע למעבר החצייה לפני הכניסה לצומת בנתיב נסיעת האוטובוס. עדות שאינה עולה בקנה אחד עם מוקד הנזק ברכב התובעת (אחורי ימני), המסתבר עם הימצאות רכב התובעת בשלהי חציית הצומת ועם שדה הראייה הפתוח מכיוון נסיעת אוטובוס הנתבעים בתמונת זירת התאונה. בנוסף, מהכיוון ממנו החל רכב התובעת בחציית הצומת, כדי להגיע לנקודת האימפקט בין שני כלי הרכב היה על רכב התובעת לחצות את שטח ההפרדה שמשמאל לנתיב נסיעת האוטובוס ואת הצומת ולא סביר בעיניי כי במהירות נסיעה של 20-30 קמ"ש של אוטובוס הנתבעים, כפי שהעיד נהג האוטובוס, ובמיקום בו נמצא האוטובוס לדבריו, לפני מעבר החצייה בכניסה לצומת, היה רכב התובעת מספיק לעבור את הצומת ולהשלים כמעט את הפנייה שמאלה לרחוב אליו יועד להגיע. הנתבעים גם לא הביאו לעדות מי מנוסעי האוטובוס ואף לא נהג נוסף של הנתבעת 2 שנסע באוטובוס בעת התאונה לתמיכת גרסת נהג האוטובוס למקום הימצאות האוטובוס בעת שרכב התובעת החל בפנייה שמאלה בצומת. מחדל ראייתי זה פועל כנגד הנתבעים.

ואולם, אף שממכלול העדויות שבפניי ראיתי להעדיף את גרסת נהג רכב התובעת על פני גרסת נהג אוטובוס הנתבעים בנוגע למיקום בו היה אוטובוס הנתבעים כשרכב התובעת החל בפנייה שמאלה בצומת, והגם שנהג האוטובוס אישר בעדותו כי אלמלא הולך הרגל חצה את הכביש במעבר החצייה היה בידי נהג רכב התובעת להשלים את חציית הצומת, מירב האחריות בשיעור שקבעתי מוטלת על נהג רכב התובעת. תקנה 41 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 קובעת שנוהג לא יפנה שמאלה, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש. נהג רכב התובעת אישר בעדותו כי טרם פנה שמאלה בצומת ראה את מעבר החציה בשלהי הפנייה שמאלה בצומת ואת האוטובוס במרחק של 40 מטרים. בפועל לא השלים נהג רכב התובעת את הפנייה שמאלה, בשל הולך רגל שחצה את הכביש. גם אם על פי עדותו של נהג רכב התובעת לא היו הולכי רגל במעבר החצייה קודם שפנה שמאלה, היה על נהג רכב התובעת לצפות כאפשרות סבירה כי הולכי רגל יחצו את מעבר החצייה ולא להיכנס לצומת כשהוא רואה את אוטובוס הנתבעים, אף אם במרחק של 40 מטרים ממנו, באופן שלא יוכל יהיה להשלים את הפנייה שמאלה בשל הולכי הרגל ולחסום עם החלק האחורי של רכב התובעת את נתיב נסיעת אוטובוס הנתבעים. התרחשות התאונה מלמדת כי נהג רכב התובעת לא אמד כדבעי את מרחק האוטובוס ממנו באופן שיאפשר לרכב התובעת להשלים את מהלך הפנייה שמאלה, גם אם יידרש לו להיעצר לפני מעבר חצייה, ומכאן אחריותו המרבית של נהג התובעת לתאונה. מסקנה זו אינה מתעלמת מכך שמשמעות הדבר הטלת נטל על נהג הפונה שמאלה בצומת לא מרומזר עם מעבר חצייה בשלהי הצומת להמתין עד למעבר כלי רכב בנתיב הנסיעה החוצה את הצומת בנסיעה ישרה או עד להמצאות כלי רכב אלה במרחק מספיק שיאפשר השלמת הפנייה שמאלה הלוקחת בחשבון עצירה לפני מעבר חצייה. ברם, משזכות הקדימה היא של אוטובוס הנתבעים ולנהג הפונה שמאלה אחריות על פי תקנה 41 לתקנות התעבורה, עצם התרחשות התאונה והיעדר תשתית ראייתית הנתמכת בחוות דעת מומחים כי מרחק האוטובוס עת שרכב התובעת החל בפנייה שמאלה ומהירות נסיעת האוטובוס היו מספיקים להשלמת הפנייה שמאלה, מירב האחריות מוטלת על נהג רכב התובעת.

לנהג אוטובוס הנתבעים, אף הוא אחריות לתאונה, וזאת בשיעור אותו קבעתי. זכות הקדימה של אוטובוס הנתבעים לחציית הצומת בכיוון נסיעתו אינה זכות מוחלטת. משהגעתי לכלל מסקנה לקבל את גרסת נהג התובעת לכך שהאוטובוס היה במרחק של 40 מטרים בטרם רכב התובעת פנה שמאלה בצומת ולקבוע, לאור מוקד הנזק ברכב התובעת, כי במועד התאונה רכב התובעת היה בשלהי חציית הצומת - בשים לב לשדה הראייה הרחב של נהג האוטובוס, היה עליו להבחין ברכב התובעת מבעוד מועד, ולא רק מעת שהגיע לפני מעבר החצייה בכיוון נסיעתו, כגרסתו בעדותו. זאת ועוד, פגיעת אוטובוס הנתבעים בחלק האחורי ימני של רכב התובעת עם דלתות האוטובוס ובשים לב לכך שנהג האוטובוס לא טען בעדותו הראשית ובחקירתו הנגדית, עד שנשאל לכך במפורש, כי בלם את האוטובוס, תומכים במסקנה כי אוטובוס הנתבעים חצה את הצומת במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך וביתר שאת כשלפני הכניסה לצומת בכיוון נסיעתו מעבר חצייה. מכלול טעמים אלה, בצירוף התרחשות התאונה כשרכב התובעת בשלהי סיום חציית הצומת, תומכים בהטלת האחריות על נהג אוטובוס הנתבעים בשיעור שקבעתי.