תא"מ 46128-03-14 אגודת שיתופית מרכזית בע"מ נ' גולדשטיין ואח'

לפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי רכוש שהוסבו לרכב התובעות (מ.ר. 52-890-72) בתאונה מיום 21.4.2013.

יובהר בפתח הדברים, כי התובעת 1 היא המבטחת של הרכב שנפגע בתאונה, אשר שילמה למבוטחת – התובעת 2 – את דמי הנזק בהתאם לפוליסה וכן נשאה בדמי השמאות. מכאן תביעתה מכוח זכות התחלוף. התובעת 2 עותרת אף-היא לפיצוי וזאת בגין ההשתתפות העצמית.

להלן העובדות: ביום 21.4.2013 אירעה תאונה שבה היו מעורבים שלושה כלי רכב: הראשון – רכב התובעות; השני – רכב הנתבעים 2-1; והשלישי – רכב הנתבע 3. אין מחלוקת כי הרכב הראשון נפגע מאחורה לאחר שבלם ברמזור, ואין גם מחלוקת כי הרכב השלישי פגע ברכב השני. המחלוקת נוגעת בעיקר לשאלה מי מבין הנתבעים אחראי לנזק, וככל ששניהם אחראים – מהי חלוקת החבות ביניהם.

לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ושמעתי את העדויות, באתי למסקנות הבאות:

ראשית, בנסיבות העניין איני רואה לייחס אחריות לנהג רכב התובעות, אשר עצר את רכבו בצומת מרומזרת. אדגיש, כי בין שמופע האור ברמזור היה אדום, כפי טענתו של הנהג ברכב התובעות, ובין שהרמזור התחלף לצהוב, כפי שהעידו הנהגים האחרים, נחה דעתי כי הנהג ברכב התובעות עצר כדין ונפגע מאחור ללא אשם מצדו (ראו גם תקנה 64(ה) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961; להלן: התקנות).

שנית, לאחר ששמעתי את העדויות התרשמתי כי אכן היו שתי פגיעות ברכב התובעות – פגיעה ראשונה על-ידי הרכב השני, ואחר כך פגיעה נוספת שנגרמה בשל הדיפה שנבעה מפגיעה הרכב השלישי ברכב השני. לעניין זה אפנה בעיקר לעדותו של הנהג ברכב התובעות, שהייתה מהימנה בעיני, אשר סיפר על שתי חבטות ברכבו, כשהראשונה עוצמתית יותר (עמוד 1 לפרוטוקול), וכן לעדויות הנהגים האחרים, שכל אחד מהם אישר למעשה כי חווה קושי של ממש לעצור עצירה בטוחה לאחר שרכב התובעות בלם ברמזור. לפי התרשמותי, הן נהג הרכב השני הן נהג הרכב השלישי לא שמרו מרחק מספיק – כל אחד מהרכב שלפניו – בפרט בהינתן מזג האוויר שהיה גשום (ראו גם תקנה 49 לתקנות).

שלישית, גם בא-כוח הנתבעים 2-1 לא שלל בסיכומיו את אחריותם ולא טען כי יש לפטור אותם מחבות כלפי התובעת. כך, על-פי טענתו בסיכומים, הנזק נגרם "גם על ידי הנתבע 3 וייתכן ואף החמיר אותו", וכי לפיכך "האחריות לנזק לא רק על הנתבע 1" (עמוד 5 לפרוטוקול; ההדגשות שלי – ג' ש').

רביעית, הנתבע 3 אישר פגיעה ברכב הנתבעים 2-1 בשל אי-שמירת מרחק בהתחשב בתנאי הדרך, וכן לא שלל כי פגיעה זו הדפה את הרכב השני אל-עבר רכב התובעות (אם כי לאחר שכבר הייתה התנגשות קודמת בין כלי הרכב הראשון והשני).

כל אלה הובילוני לכלל מסקנה כי במקרה זה יש לחייב את הנתבעים לפצות את התובעות בגין הנזק שנגרם, לאמור: סכום של 5977 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה, ובתוספת אגרת משפט, שכר העד מטעם התובעת בסך 450 ₪, ושכר טרחת עורך-דין בשיעור של 1,500 ₪. בחלוקה הפנימית בין הנתבעים, מצאתי לקבוע כי הנתבעים 2-1 יישאו ב- 85% מהנזק והנתבע 3 ב- 15% מהנזק.