תא"מ 45012-12-12 בע"מ נ' לויט

הצדדים בתיק זה חלוקים בשאלה האם קביעה בפסק דין, בהליך קודם בין הצדדים, כי קיים לתובע באותו הליך "אשם תורם", מקימה עילת תביעה בתיק הנוכחי בגובה שיעור האשם התורם שנקבע.

ביום 13.1.13 התקיים דיון בבית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופטת בן ארי) בתיק 4385-03-12 (אשכנזי יהודית נ. משה דגני), שבו פסק בית המשפט בפסק דין מנומק לאחר שמיעת עדויות הנהגים כי התביעה מתקבלת, אך ייחס לנהג ברכב התובעת שם, היא הנתבעת כאן, אשם תורם בשיעור 15%.

בתיק זה מבקשת התובעת על יסוד מעשה בית דין ופסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא כי בית המשפט יחייב את הנתבעת כאן לשלם לתובעת 15% מהנזקים הנתבעים. הנתבעת מתנגדת וטוענת כי אין בקביעת בית המשט כדי להקים עילת תביעה.

ככלל, אשם תורם לכשעצמו אין בו כדי להקים עילת תביעה עצמאית. אולם קביעה זו אינה פשטנית, כפי שניתן לחשוב, וכאשר דקים פורתא בסוגיה, נראה כי יש לערוך הבחנה בין מקרים שונים, כפי שיובא להלן.

ב"כ הנתבעת הפנה לפסקי דין שונים שבהם נקבע כי אשם תורם אינו מהווה עילה עצמאית בנזיקין, וכי אם במקרה מסוים נקבע אשם תורם של התובע, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לחייב את התובע כלפי הנתבע, או כל גורם אחר, באחריות בנזיקין ביחס לנזק שנגרם באירוע הרלוונטי, בשיעור האשם התורם שנקבע.

ואולם, סבורני כי עצם העובדה שהתנהגות מסוימת מהווה אשם תורם, אינה פוסלת את האפשרות שאותה התנהגות עצמה תהווה גם אשם יוצר אחריות, אם יוכחו התנאים לכך, ועל הרוצה להוכיח כי התנהגות, אשר נקבעה כאשם תורם, מהווה גם אשם יוצר אחריות, להוכיח כי התקיימו בהתנהגות זו רכיבי העוולה הנזיקית הרלוונטית ומכלול הדרישות לקיום חיוב נזיקי.

מכאן, שבניגוד לטענת ב"כ הנתבעת, לא ניתן לקבוע, קטגורית, כי כל אימת שנקבע אשם תורם אין בכך כדי להקים עילת תביעה; שכן בהחלט ייתכן כי אותה התנהגות, אשר לגביה נקבע כי היא בבחינת אשם תורם מצד הניזוק, יש בה גם משום הפרת חובה כלפי המזיק.

בפסק דין שניתן ביום 14.1.2008 על ידי בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט ירון בשן) בתיק אזרחי (ת"א) 33749/07 דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ' בארתור גיל ואח', ניתח בית המשפט את מונחי "האשם" שבסעיף 64 לפקודת הנזיקין ו"אשם תורם" שבסעיף 68 לאותה הפקודה וקבע כי סעיפים אלו עוסקים ב"אשם" שהקשרו שונה: בעוד שסעיף 64 נוגע ל"אשם" המופנה כלפי הצד שכנגד, סעיף 68 עוסק ב"אשם" המופנה כלפי התובע עצמו. יש הבדל בין חובת הזהירות שחב אדם כלפי הזולת וחובת הזהירות שהוא חב כלפי עצמו. חובת הזהירות שנתבע חב כלפי הזולת היא "יסוד חיובי" (דהיינו אחד מהעניינים שעל התובע להוכיח כדי להקים את עילתו) – והיא נוגעת ל"אשם" שבסעיף 64. חובת הזהירות שתובע חב כלפי עצמו היא "יסוד שלילי" (דהיינו ענין שהנתבע צריך להוכיח כדי להקטין את הפיצוי שבו יחויב) והיא נוגעת ל"אשם תורם". מכיוון שלחובות זהירות יש תמיד ביטוי עובדתי - החובה (או האיסור) בהתנהגויות מסוימות בהקשר מסוים – לא יכולה להיות תשובה אחת, אוטומטית, נכונה תמיד, לשאלה, אם יש (או אין) חפיפה בין היסוד החיובי והיסוד השלילי, או בין ה"אשם" ל"אשם התורם".