תא"מ 4416-05-14 וייס נ' כרשיש ואח'

לפני תביעה בגין נזקים שנגרמו לרכב התובעת עקב תאונה מיום 8.10.13, כאשר רכב התובעת חנה בחניית רחוב מוסדרת, ובשל התנגשות בין רכב הנתבעים 1 ו-2 לרכב הנתבעים 3 ו-4, נפגע רכב התובעת ע"י רכב הנתבעים 1 ו-2.

הנתבע 3 וחברת "ליסקאר רם בע"מ" הגישו כנגד הנתבעות 1 ו-2 וכן כנגד מר משה כרשיש תביעה בגין התאונה דנן, אשר התבררה במסגרת תא"מ 52979-03-14 (להלן: "ההליך הקודם").

בהליך הקודם נשמעו עדויות הנתבעים כאן וניתן פסק דין מנומק, במסגרתו חילק בית המשפט לשם את האחריות לתאונה באופן שווה בין הנתבעים (להלן: "פסק הדין").

הנתבעים 3 ו-4 הגישו בקשה לסילוק התביעה דנן כנגדם על הסף, שכן, לשיטתם, הגם שבית המשפט בהליך הקודם חילק את האחריות לתאונה באופן שווה בין הנתבעים, הרי בית המשפט שם קבע כי הפגיעה ברכב התובעת כאן נגרמה באשמת נהגת הנתבעות 1 ו-2 כאן ונדחתה טענתה כי נהדפה אל עבר רכב התובעת ע"י נהג הנתבעים 3 ו-4.

הנתבעות 1 ו-2 טענו בתגובתן כי בית המשפט בהליך הקודם קבע בפסק דינו אחריות שווה לכל אחד משני הנהגים ובשל כך כל אחד מהם אחראי באותו שיעור גם כלפי התובעת כאן, כאשר בהליך הקודם לא היתה התובעת צד להליך. כן טענו הנתבעות 1 ו-2 כי כנגד הנתבע 3 הוגש כתב אישום לבית המשפט לתעבורה בגין אחריותו לתאונה דנן, אך הוא טרם נדון לגופו.

בדיון שנערך בפני טענו ב"כ הצדדים בסוגיית השלכות קביעות פסק הדין בהליך הראשון על התביעה שבפני. בדיון התברר כי הנתבעות 1 ו-2 פעלו לתשלום מחצית מסכום הנזק לתובעת, הגם שטרם שולם מלוא סכום זה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, להלן החלטתי:

א.ראשית, יש להצטער על כך כי מי מהנתבעים כאן לא פעלו להגשת בקשה מתאימה מבעוד מועד לאיחוד הדיון בהליך דנן עם ההליך הקודם, דבר שללא ספק היה בו כדי לייתר את הבקשה שבפני.

ב.שנית, ולגוף העניין, הנתבעים למעשה אינם חולקים על כך כי יש בקביעות פסק הדין בהליך הראשון כדי לשמש מעשה בי-דין בהליך כאן ולטעמי המחלוקת בין הנתבעים עניינה בשאלת פרשנות האמירות בפסק הדין והשלכתם על התביעה דנן.

ג.בפסק הדין קבע כב' בית המשפט כי הוא מקבל את גרסת הנתבעים 3 ו-4 כאן באשר לאופן התרחשות התאונה. לפיכך קבע כי הנתבע 3 בחן את נתיב הנסיעה בטרם ביקש להשתלב בו ביוצאו ממקום חנייתו. כן קבע בית המשפט כי אין היגיון בטענת הנתבעת 1 כי לא ראתה את רכב הנתבע 3 וכי היה עליה לראותו יוצא מהחניה. בית המשפט קבע כי הנתבעת 1 לא הבחינה ברכב הנתבע 3 "מחמת חוסר תשומת לב של הנהגת". כחיזוק לקביעה זו התייחס בית המשפט לתמונות הנזק ברכב הנתבע 3 וקבע "עובדה זו מלמדת על כך שגרסת נהגת הנתבעים (היא הנתבעת 1 – ג.א.ש) כאילו רכב התובעים (הוא הנתבע 3 – ג.א.ש) הדף אותה על הרכבים האחרים שחנו במקום – פשוט אינה נכונה. נהגת הנתבעים הודתה כי אינה יודעת להסביר את המכניקה של אירוע הדברים, ואף עובדה זו מביאה למסקנה כי היא לא היתה מרוכזת בנהיגה".