תא"מ 43932-09-14 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל

לפניי תביעה בסדר דין מהיר, לתשלום סך של 39,560 ₪, שעילתה נזקי רכוש שנגרמו, על פי הנטען, לרכב התובעת, בעטיה של תאונת דרכים מיום 17.11.13 (להלן: "התאונה"). התאונה התרחשה בשעה 13:00 או בסמוך לכך, ברחוב לבנדה בדרום תל-אביב, והיו מעורבים בה, רכב התובעת, בו נהג מר יעקב נחמקין (להלן: "נהג התובעת") ומשאית כיבוי אש, בה נהג מר שמגר אליהו (להלן: "נהג הנתבעת").התביעה דנן היא תביעת שיבוב של התובעת, אשר פיצתה את מבוטחהּ.

ביום 14.7.15 נערכה לפניי ישיבה מקדמית (ראשונה ויחידה בתיק) בה נשמעו עדויות הנהגים המעורבים (מר יעקב נחמקין ומר שמגר אליהו). לאחר שמיעת העדויות, סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם, מזה ומזה. עתה הגיעה עת ההכרעה. הואיל ומדובר בתביעה בסדר דין מהיר, ינומק פסק הדין באופן קצר ותמציתי, בהתאם לקבוע בתקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אציין, כי כל ההדגשות שתובאנה בציטוטים השונים בפסק דין זה, הן שלי, אלא אם כן ייאמר במפורש אחרת.

כיצד התרחשה התאונה? הצגת גרסאות הצדדים

נהג התובעת טוען, כי רכבו הוסע ישר בנתיב השמאלי ברחוב לוינסקי בתל-אביב, לכיוון רחוב לבנדה, במקביל למשאית הנתבעת. מטרים ספורים לאחר חציית צומת הרחובות לוינסקי ולבנדה ברמזור ירוק, הכביש הופך לחד נתיבי, עקב חניית רכבים בצד השמאלי של הכביש. במקטע דרך זה, החלה משאית הנתבעת להתקדם בנסיעה, כאשר שליש רכב התובעת עבר אותה, וכתוצאה מכך נפגע רכב התובעת לאורך צד ימין. לטענת נהג התובעת, לאחר קרות התאונה, פנה אליו נהג הנתבעת, וציין: "...שני הרכבים עקפו אותי ואתה שלישי נמאס לי.." (עמ' 1 לפרוטוקול שורה 17). בחקירתו הנגדית, העיד נהג התובעת, בין היתר, כדלקמן:

גרסתו של נהג הנתבעת שונה בתכלית. לטענתו, עת חצתה משאית הנתבעת את צומת הרחובות לוינסקי ולבנדה, בעודה נוסעת בנתיב הימני, אשר בהמשך הופך לנתיב יחיד, החל רכב התובעת לעקוף את המשאית מצד שמאל על מנת להשתלב בנתיב הנסיעה. בעשותו כך, פגע רכב התובעת בכנף השמאלית במשאית הנתבעת. בחקירתו הראשית הטעים נהג הנתבעת, כי רחוב לבנדה הוא רחוב צר בו חונים רכבים מצד שמאל וככל הנראה, בחר נהג התובעת לעקפו משום סיום הנתיב בדרך נסיעתו. וזה עיקר עדותו של נהג הנתבעת, בבית המשפט:

דיון והכרעה

שמעתי את עדויות הנהגים המעורבים, אשר הדגימו כל אחד לגרסתו, את אופן התרחשות התאונה. עיינתי במסמכים שהוגשו לבית המשפט ובכלל זה, בחוות דעת שמאי התובעת, מר בנימיני רוני, מיום 8.1.14, טופס הודעה ת/1, תמונות נזק בצבע לרכב התובעת ת/2, טופס הודעה נ/1 וביתר הראיות. לאחר ניתוח מארג הראיות, אני סבורה, כי דין התביעה להתקבל בחלקה. לטעמי, יש לחלק את האחריות לגרם התאונה בין הנהגים המעורבים, באופן בו נהג התובעת יישא ב- 50% מהאחריות ונהג הנתבעת יישא ב- 50% ממנה. מן הראיות שהובאו לפניי עולה, כי התאונה התרחשה באופן הבא: משאית הנתבעת (שהינה משאית גדולה, איטית ומסורבלת), חצתה את צומת הרחובות לוינסקי ולבנדה בנסיעה איטית. כשהגיעה משאית הנתבעת, ראשונה, לקטע הכביש ברחוב לבנדה, בו הכביש הופך לחד נתיבי, עקב מפרץ חנייה בצדו השמאלי (הוצגו לפניי בדיון תמונות ממקום התאונה, במכשיר הטלפון הנייד של אחד מן הנהגים המעורבים), ביקשו מספר רכבים לעקוף את משאית הנתבעת, על מנת להמשיך בנסיעה. נהג הנתבעת אפשר לרכבים אלה לעשות כן, והעקיפה של אותם רכבים הושלמה בהצלחה. אשר לרכב התובעת, נהג התובעת סבר, לאור התנהלות נהג משאית הנתבעת מול הרכבים שקדמו לו, כי נהג משאית הנתבעת יאפשר לו לבצע עקיפה ולהמשיך בנסיעה, כפי שנהג כלפי הרכבים שנסעו לפניו. ולא היא. משאית הנתבעת המשיכה בנסיעה, בין מחמת טעות, בין משום ש"נמאס לנהג הנתבעת להמתין לטור הרכבים החולפים", וכתוצאה מכך, העקיפה לא צלחה. ניסיון רכב התובעת להידחק במרווח הצר, הסב נזק לרכב התובעת, אשר עיקרו נגרם משום שעקף את משאית הנתבעת מבלי לוודא מפורשות כי נהג המשאית רואה אותו ומאפשר לו לבצע עקיפה. אכן, מרבית רכב התובעת הספיק לעבור במרווח שבין משאית הנתבעת למפרץ החנייה. מוקד הפגיעה העיקרי, הינו בחלק אחורי -ימני ברכב התובעת. מצב דברים זה מחייב להשית אחריות שווה גם על נהג הנתבעת, משום שזה האחרון הציג מצג, לפיו הוא מאפשר לרכבים שהגיעו מצדו השמאלי להיכנס במרווח הצר ולעקוף את המשאית. מעדותו של נהג הנתבעת, לא הוברר, מדוע החלה המשאית בנסיעה, מבלי לאפשר לנהג רכב התובעת להשלים את ביצוע העקיפה. נהג הנתבעת בעדותו, לא הכחיש כי אמר לנהג התובעת, מיד לאחר קרות התאונה, כי מספר רכבים לפני רכב התובעת עקפו את המשאית ולאחר שנמאס לו להמתין, החל בנסיעה, ובכך סיכל את השלמת העקיפה מצד רכב התובעת. נהג הנתבעת השיב באופן מתחמק: "לא זכור לי" (פרוטוקול עמ' 3, שורות 21-22). לא סביר בעיני, שנהג התובעת יבדה את האמירה לפיה, נהג הנתבעת אמר לו, מיד לאחר התאונה, כי נמאס לו לאפשר לטור רכבים לעקוף את המשאית, לכן החל בנסיעה, מבלי לוודא שרכב החל לעקוף אותו. אני סבורה, כי האמירה אכן נאמרה על ידי נהג הנתבעת, וחיזוק לכך ניתן למצוא בעדותו, בה לא הכחיש נחרצות את דבר אמירתה, אלא הסתפק במתן התשובה: "לא זכור לי".

כאמור, הוצגו בפניי שתי גרסאות מנוגדות אשר לנסיבות התרחשות התאונה. ראיתי בנדון זה לקבל את גרסת נהג הנתבעת ולהעדיף אותה, בעיקרה, על פני גרסת נהג התובעת. גרסת נהג הנתבעת הגיונית וסבירה יותר בעיני.

לטעמי, אין שום הגיון בכך שמשאית הנתבעת (שהינה גדולה ומסורבלת) תבצע הטיה שמאלה, בקטע הכביש ברחוב לבנדה, בו הנתיב הופך להיות חד נתיבי, כאשר רכב התובעת נמצא לפניה. יותר סביר בעיני, ומצאתי לכך תימוכין בעדות נהג התובעת, כי משאית הנתבעת נמצאה ראשונה בקטע הכביש באזור מפרץ החנייה, וכי נהג משאית הנתבעת אפשר לרכבים שהגיעו מצדו השמאלי לעקוף אותו. נהג התובעת רצה אף הוא לעקוף את המשאית, וסבר שניתנה לו הסכמה לביצוע עקיפה במרווח שנוצר, ולא היא. המשאית החלה בנסיעה, ואז אירעה התאונה.

התוצאה

התביעה מתקבלת בחלקה. בהיעדר מחלוקת בשאלת גובה הנזק, ומשחוות דעת שמאי התובעת נמצאה בעיני סבירה וראויה, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סכום של 19,780 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה מיום 17.9.14 ועד למועד התשלום המלא בפועל. כמו כן תישא הנתבעת באגרת בית משפט, כפי ששולמה (חלק יחסי -50%), שכר עד התובעת כפי שנפסק בדיון ושכר טרחת עו"ד בשיעור 17.7%.