תא"מ 4359-11-13 סופרין ואח' נ' "הנהלת בתי משפט" ואח'

בפני תביעת התובעים, אשר הוגשה במקורה כתביעה קטנה, והועמדה על סך של 32,000 ₪, זאת לפיצויים בגין עיכוב יציאתם מהארץ ביום 9.8.13 מכוח צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא על ידי הנתבעת כנגד התובע 2 ולא בוטל על אף שפקע כבר בשנת 2010 (!) וחרף העובדה כי ניתן בידי התובעים מסמך המבטל את צו העיכוב מיום 21.12.10.

יצוין כי תביעה זו הינה תביעה שניה שהגישו התובעים וזאת לאחר שבשנת 2010 לא בוטל הצו הנ"ל על אף שתם תוקפו עוד לפני יציאתם הקודמת לחו"ל, ובגין זאת נפסק להם פיצוי בסך של 12,000 ₪ (ת.ק. 4795-11-11) (להלן: "ההליך הקודם").

הצדדים הסמיכונו לפסוק בתביעה זו בהתאם להוראת סעיף 79א' לחוק בתי המשפט וזאת כאשר הוסכם כי הרף המינימאלי לפסיקת בית המשפט יעמוד על סך של 2,000 ₪ ואילו הרף המקסימאלי יהיה סכום התביעה, כאשר לכל סכום שיפסק, יתווספו הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בהתאם לשיקול דעת בית המשפט.

אין מחלוקת על העובדה כי במקרה הנדון, עוכבו התובעים בנמל התעופה למשך 20 דקות, אשר לאחריהם ולאחר ביצוע הבירור הנדרש, בין היתר לאחר שהציגו את מסמך הביטול שהיה בידם, עלו התובעים על הטיסה והמשיכו בדרכם לחופשה המתוכנתת. זאת להבדיל מהמקרה הקודם שבו בשל עיכוב התובע בשדה התעופה, פספסו התובעים את טיסתם לאוסטרליה ונאלצו לטוס ביום למחרת לאחר שבוטל הצו.

על אף שאין מדובר בעיכוב ממושך והוא לא גרם להם נזק ממון, הרי שהתובעים טוענים כי קיימת חומרה מיוחדת במקרה זה, לנוכח העובדה שחרף קיום ההליך הקודם, לא פעלה הנתבעת כמצופה ממנה, לא ביטלה את רישום צו העיכוב במשטרת הגבולות על אף שהונפק מסמך המבטל את הצו אשר העתק ממנו כאמור, היה ברשות התובעים למודי הניסיון, בעת הגיעם לשדה התעופה.

התנהלות זו של הנתבעת, מעבר להיותה רשלנית רמה פושעת לטעמם של התובעים, הרי שיש בה משום הוצאת לשון רע ביחס לתובעים מאחר וחבריהם שנסעו עימם, כמו גם נוסעים נוספים, היו נוכחים בעת שהתובע עוכב שלא כדין ופניהם הולבנו ברבים. בנוסף נטען כי התנהלות הנתבעת מקימה לתובעים עילה של פגיעה בכבודם בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ואף נטען לעוולה של שקר מפגיע לפי סעיף 58 לפקודת הנזיקין.

מנגד, טוענת הנתבעת כי להבדיל מהמקרה נשוא ההליך הקודם, או ממקרים אחרים שנדונו בפסיקה אליהם הופניתי בסיכומי טענות הצדדים, מקרה זה הינו מקרה קל יחסית שכן עיכוב התובעים היה לזמן קצר והמתנה של 20 דקות עד לבירור תוקף הצו, שאכן לא בוטל על אף שצריך היה להיות מבוטל, הינו בגדר זוטי דברים כמשמעותם בסעיף 4 לפקודת הנזיקין.

עוד מוסיפה הנתבעת וטוענת כי הטענה להוצאת לשון הרע, נטענה בהרחבת חזית שכן לא נכללה בכתב התביעה, וממילא אין בתצהירים שהוגשו מטעם התובעים, כדי להוכיח קיומו של פרסום שיש בו לפגוע בתובעים בדרך כלשהי, כאשר זה נבחן במבחן אובייקטיבי של האדם הסביר ולא בתחושתם הסובייקטיביות של התובעים.

באשר לעוולה הנטענת מכח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, מעבר לכך שמדובר גם כן בהרחבת חזית, טוענת הנתבעת כי נקבע בפסיקת בית המשפט העליון כי חוקי היסוד אינם יכולים להוות בסיס לחיוב בגין עוולת הפרת חובה חקוקה.