תא"מ 43492-08-11 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' לנקרי ואח'

 1.בתיק שלפניי, טוענת התובעת, כי ביום 31/3/11 בשעה 11:30 לערך, נהג רכב התובעת החל לחצות את הצומת בחסות האור הירוק ברמזור ולפתע הגיח רכב הנתבעים מצידו השמאלי, התפרץ במהירות לצומת וחצה אותו בחסות אור אדום ברמזור, פגע ברכב התובעת והסב לו נזקים. לאחר מכן, פגע רכב הנתבעים ברמזור וברכב נוסף שהיה בעצירה. התובעת תמכה תביעתה בחוות דעת שמאי מטעמה.

2.הנתבע 1 טען בכתב הגנתו, כי חצה את הצומת באור ירוק וכי נהגת רכב המבוטח על ידי התובעת היא זו שניתקה משיירת כלי רכב שעצרה באור אדום בעוד שאר כלי הרכב בשיירה עמדו והמתינו לאור ירוק. הנתבע בלם בלימת חרום אך לא הצליח להימנע מהתאונה. עוד לטענתו, התובעת נקטה בשיהוי בנקיטת הליך זה ולפיכך דין התביעה להדחות אף מחמת שיהוי זה הפוגע באפשרות חזרתו בתביעה כנגד מעבידתו, בשל היותה חברה בלתי פעילה כיום.

3.הנתבעת 2 טענה בכתב הגנתה, כי התביעה כנגדה הוגשה בשיהוי קיצוני שיש בה לפגוע ולהקשות על ניהול הגנתה. לטענתה, נודע לה אודות מעורבות הנתבע 1 בתאונה רק לאחר סיום עבודתו אצלה ובעקבות תביעה, שהגיש כנגדה בבית הדין לעבודה, במסגרתה נודע לה אודות כתב האישום והכרעת הדין שניתנה כנגדו בבית המשפט לתעבורה בעכו. בשל כך, שילמה היא בהסכם פשרה פיצוי לתביעה שהגישה חברת מוניות שלי בע"מ ובמעמד זה לא ידעה על התביעה נשוא תיק זה.

עוד נטען, כי הנתבע 1 לא ציין בפניה כי הינו נהג צעיר ומתחת לגיל 21, ולפיכך, רכבה לא בוטח עבור נהג צעיר. חברת הביטוח הסכימה לשלם לה פיצוי לפנים משורת הדין ובסך של 35,000 ₪, שהינו מחצית משוויו של הרכב. לטענתה, אין להחיל עליה אחריות שילוחית בהיותה מעביד, שכן, לא הרשתה ולא אשררה את מעשיו של הנתבע 1, אשר פעל בניגוד להוראותיה ולדין ולמטרת עצמו בלבד.

דיון והכרעה

4.לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים וטענותיהם בדיון שנערך בפניי ביום 27/11/16, מצאתי לקבל את התביעה כנגד הנתבעים גם יחד, מן הטעמים שיפורטו להלן. הנתבע 1 ציין בפתח חקירתו בפניי ועם אזהרתו ואימות שמו, כי בטעות נרשם שם משפחתו בשם לנקרי בעוד ששם משפחתו הינו מויאל. לפיכך, הנני מורה על תיקון זה לפי מספר תעודת זהותו של הנתבע 1 ובאין כל התנגדות מטעם הצדדים.

5.תחילה יאמר, כי לא מצאתי מקום לקבלת הטענה המקדמית בדבר שיהוי בהגשת התביעה כנגד הנתבעים, שכן אין כל ממש בפגיעה בנתבעים בהגשת התביעה בתוך תקופת זמן ההתיישנות, ובמיוחד שאין כל מניעה שכזו בדין בכל הקשור ליכולתם לחזור האחד אל משנהו במסגרת מערכת היחסים שבין הנתבעים לבין עצמם.

6.בהתאם לזכותה שבדין, בחרה הנתבעת שלא להעיד עדים מטעמה נוכח טענותיה המשפטיות בדבר הרשעתו של הנתבע 1 בבית המשפט לתעבורה בעבירות ובאחריות לתאונה זו. הנתבעים מצידם, בחרו לנהל את פרשת ההגנה ולהעיד את העדים מטעמם לצורך הזמת טענות התובעת. בדיון בפניי, חזר הנתבע 1 במסגרת חקירתו הנגדית על הכחשת אשמתו לתאונה נשוא תיק זה והסביר כי לקח את האחריות לתאונה על עצמו במסגרת כתב האישום בכדי לקצר את התהליך המשפטי, ולצורך כך טיפל עורך דינו בכל הנדרש ללא צורך בהתייצבותו בבית המשפט. ניסיונו של הנתבע 1 להכחיש את אחריותו לתאונה נשוא תיק זה – דינה להדחות, זאת נוכח הוראת סעיף 42א(א) לפקודת הראיות הקובעת, כי הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי המרשיע את הנאשם יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע הוא בעל דין במשפט האזרחי. ובסעיף 42ג לפקודה נקבע, כי המורשע לא יהיה רשאי להביא ראיה לסתור או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי אלא ברשות בית המשפט מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין.

7.התובעת הגישה את תיק המשטרה כראיה בתיק עוד ביום 29/3/2016 ובמסגרתו הוצג כתב האישום שהוגש כנגד הנאשם, ולפיו נהג הוא בקלות ראש בכך שחצה את קו העצירה והמשיך בנסיעה ונכנס אל הצומת מבלי לציית לאור האדום שדלק ברמזור בכיוון נסיעתו, נסע ישר ופגע ברכב המעורב הראשון ורכב הנאשם נהדף לשמאל ופגע במונית שעמדה בקו הצומת הנגדי. לפי הודעתו בפרוטוקול הדיון מיום 11/12/12, בבית משפט השלום לתעבורה בעכו, הודה הנאשם בכל העובדות הנטענות בכתב האישום והורשע בעבירות שיוחסו לו. הנתבע 1 לא טען דבר וחצי דבר כנגד קבילותן של ראיות אלו ואף לא ביקש להביא ראיות לסתור. לפיכך, אף לא ניתנה לו הרשות להביאן. אף טענותיו המאוחרות בבית משפט זה, לפיהן הודה בכתב האישום בכדי לחסוך בזמן - אין בהן כל ממש, שכן אין אדם מודה באשמה בהליך פלילי מטעם חסר הגיון שכזה, אף אם היתה זו המלצת עורך דינו. ואם כך הוא הדבר, מדוע זה לא מודה הוא באחריות בתיק האזרחי מאותו הטעם ממש, אלא מתייצב לדיון לאחר מתן תצהיר עדות ראשית ומנהל את הגנתו?! אין הדעת נותנת כי דווקא בהליך אזרחי שלפיו סיכונו של הנתבע 1 מתבטא בתשלום כספים והינו סיכון נמוך אל מול העונשים הקבועים בהליך פלילי, אף אם הינו תעבורתי בעיקרו, יבקש הנתבע לנהל את הגנתו בעוד שבהליך הפלילי יוותר על כך ויודה באשמה. אין זאת אלא, כי הנתבע 1 ביקש לעצמו את היתרונות וקלות העונש שהושגה במסגרת הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים בהליך הפלילי תוך המנעות מחשיפה לעונש המירבי האפשרי בשל אשמתו לגרימת התאונה והעבירות שיוחסו לו במסגרת כתב האישום. וכעת, לאחר שכבר השיג הקלה בעונש במסגרת הסדר הטיעון, מבקש הוא לממש זכויות בהליך האזרחי תוך הכחשת האשמה שכבר נקבעה בהליך הפלילי ואשר הינה קבילה בהליך האזרחי. לכך אין הדין נותן יד ואף לא בית המשפט.

8.יצוין, כי בדיוק לשם כך, בין היתר, חוקקו הסעיפים שהובאו לעיל בפקודת הראיות. קבילות הממצאים והמסקנות בהליך הפלילי מטרתן לייעל את ההליכים המשפטיים בהליך האזרחי, שכן מידת ההוכחה הנדרשת בהליך הפלילי גבוהה מזו בהליך האזרחי, ועל כן, קבילותן ברורה ומוכחת במסגרת זו, בבחינת "מקל וחומר". לאור האמור לעיל, לא מצאתי כי יש ממש בטענת הנתבע 1 להכחשת אשמתו ואחריותו לתאונה נשוא תיק זה, ועל כן, בהתאם להרשעתו ולטענות התובעת, שלא נסתרו על ידי הנתבעים, מצאתי לקבוע כי הנתבע 1 אחראי לקרות התאונה ונסיבותיה ולגרימת הנזק לרכב התובעת.