תא"מ 43124-02-14 בנק ירושלים בע"מ ואח' נ' רשות המיסים בישראל ואח'

התובעים (משיבים 1,3) והנתבעת 1 (משיבה 2) הגיעו להסכמה ביניהם בדבר תשלום סכום מסוים, ומנגד הסכימו ביניהם כי התביעה נגד הנתבע 2 (המבקש) תידחה, ללא צו להוצאות. התברר, כי הנתבע 2 הגיש כתב הגנה, אשר יתר הצדדים טוענים כי לא קיבלוהו, והוא אף הגיש בקשה לחייב את התובעים בהוצאותיו, אגב דחיית התביעה נגדו. יתר הצדדים מתנגדים לכך, וטוענים, כי הסכמתם מבוטלת אם יוחלט לחייב בהוצאות, שכן הסכום המוסכם התבסס על תחשיב שלא לקח בחשבון חיוב כזה בהוצאות.

מן העבר הראשון: מחד, צודק הנתבע 2 בכך שלכאורה זכאי הוא להשבת הוצאותיו עקב הגשת כתב ההגנה, גם אם לא העבירו ליתר צדדים. מאידך, עצם אי-משלוח כתב טענות ליתר צדדים אינו ראוי, וב"כ הנתבע אף אינו מכחיש כי לא שלח את הבקשה לחיוב בהוצאות ליתר הצדדים (אם כי לגבי כתב ההגנה הוא טוען, על דרך הסתם, כי כן שלחו ליתר הצדדים, זאת בלא אסמכתא שניתן היה לצפות לראות, נוכח הכחשת המסירה).

ומן העבר השני: מחד, צודקים יתר הצדדים בכך, שחיוב בהוצאות לא נלקח בחשבון בעת המו"מ, ועשוי להשליך על הסכמותיהם. מאידך, אין הדבר מסביר מדוע יהיה הנתבע 2 בן ערובה להסכמותיהם.

באיזון השיקולים בעד ונגד, כמתואר לעיל, אני סבור שמחדלו של ב"כ הנתבע 2 הוא המכריע את הכף, זאת משיקולי מדיניות הנובעים מהירידה הניכרת הנחזית במכלול התיקים המגיעים לפתחו של בית המשפט, בכל הנוגע להתנהלות אתית וקולגיאלית בין עורכי-דין, ומהצורך לחדד את החשיבות העליונה, שהיא בעלת השלכות רוחב ניכרות, שיש בהתנהלות תקינה בין ב"כ צדדים.

לאור האמור, אני נותן תוקף של פסק-דין להסכמות התובעים והנתבעת 1, ודוחה את התביעה נגד הנתבע 2, ללא צו להוצאות.

ניתן היום, ט' תמוז תשע"ד, 07 יולי 2014, בהעדר הצדדים.