תא"מ 42757-01-12 כלפון נ' כהן ואח'

בפני תביעה לתשלום חוב בגין קניות במכולת.

התובע היה בעל חנות מכולת והנתבעים שהינם בני זוג רכשו ממנו מוצרים בהקפה, תוך תשלומים מעת לעת על החשבון, עד לסגירת העסק בתחילת שנת 2010.

התובע טוען כי נותרו חובות בלתי משולמים מהשנים 2003-2010 בסכום כולל של 38,140 ₪. לטענתו, מסיכום הכרטסות עולה שסכום הרכישות לשנים אלה מגיע לסך 50,960 ₪ ואילו התשלומים שנרשמו בכרטסות כתשלומים על החשבון מגיע ל-12,120 ₪ בלבד.

הנתבעים כופרים בכך שנותרו חייבים סכום כלשהו לתובע בגין השנים בהן רכשו ממנו מוצרים, עד שלהי שנת 2009 לטענתם, שאז עברו לקנות בעסק אחר. כן טענו כי הכרטסות שהציג התובע שייכות לשנים עברו, שממילא חלה עליהן התיישנות, והתובע אישר כי לא נותר חוב בגינן.

התובע הגיש אוסף כרטסות מכולת בהן רשומות הקניות החודשיות, כשכל כרטסת מתייחסת לחודש או חודשיים של קניות. הנתבעת חתומה לצד כל קניה וסכומה, וההיא אינה חולקת על כך שהמוצרים המפורטים בכרטסות נרכשו על ידי בני הזוג מהתובע.

ברם, התביעה לוקה בחסר וכשל ראייתי בולט, באשר על אף אחת מהכרטסות לא רשומה השנה אליה היא מתייחסת אלא רק החודש והיום של כל קניה, והתובע עצמו לא יכול היה לדעת בבירור לאיזו שנה היא מתייחסת. התובע ניסה לעשות סדר כלשהו בכרטסות ולרשום בראש כל כרטסת את השנה אליה היא מתייחסת, אך נסיון זה רק הראה כי אין לתובע מושג כלשהו בעניין זה שכן על כרטסת אחת נרשם לדוגמא 2004 ותוקן ל-2008 וכדומה, וכך במקרים רבים. גם הכרטסת המאוחרת ביותר שעליה רשם התובע כי מתייחסת לשנת 2010 היא מחודשים ספטמבר ואוקטובר כאשר התובע עצמו מאשר בעדותו כי סגר את המכולת בפברואר 2010 כך שלא יתכן כי הנתבעים קנו אצלו לאחר מכן.

לפיכך, אין כל אפשרות לדעת ולקבוע כי הכרטסות שהוצגו מתייחסות למועדים שאחרי ינואר 2005 או קודם לכן, שהרי התביעה הוגשה בחודש ינואר 2012 וכל חוב שקדם לינואר 2005 התיישן.

התובע סתר את עצמו מספר פעמים, כאשר בכתב התביעה (סעיף 6) כתב שהתביעה מתייחסת לחוב משנת 2010; בקדם המשפט, כשהוא מעיד תחת אזהרה, אמר שהחוב הפתוח הוא משנת 2007 עד 2009; ואילו לתצהיר צרף כרטסות מהשנים 2003 עד 2010 (כביכול) בטענה כי החוב מתייחס לכל אותן שנים, ואף הכחיש בחקירתו הנגדית את מה שאמר בקדם המשפט.

התובע טוען כי הסכומים ששולמו במשך השנים על חשבון החוב נרשמו בכרטסות, ומביא לכך מספר דוגמאות. ברם, איני יכולה להשתכנע כי עצם אי רישומו של תשלום על חשבון החוב החודשי בגין כרטסת כלשהי מלמד שלא היה תשלום כלל, שכן אין זה סביר כי התובע, כבעל עסק שמטרתו הפקת רווחים, ואשר אין לו כל יחסים מיוחדים עם הנתבעים, היה מאפשר להם לצבור חוב של עשרות אלפי שקלים שמשקף למעשה 80% מהקניות של כשבע שנים (!), וזאת כאשר הנתבעת אינה אביונה אלא בעלת עסק של גן ילדים. התובע טען כי הנתבעת ביקשה ממנו ארכות לתשלום ועל כן הלך לקראתה אך טענה זו נטענה בעלמא, אינה סבירה לנוכח היקף הסכומים הנתבעים, והוכחשה על ידי הנתבעת.