תא"מ 4274-07-14 קידר נ' ענטר

התובע הגיש לביצוע המחאה על סך של 15,000 ₪, ז"פ 3.11.2013 ("ההמחאה") משוכה על ידי הנתבעת לפקודתו. ההמחאה חוללה בהיעדר כיסוי מספיק ומחמת הוראת ביטול שניתנה בעניינה.

הנתבעת מאשרת כי היא משכה את ההמחאה ושעליה להסדיר את פירעונה, אלא שהזכאי לה הוא עיזבונו של מי שההמחאה נמסרה לו לטענתה, אליהו קידר ז"ל ("המנוח").

הנתבעת שכרה מהמנוח מקום, שבו היא ניהלה ביחד עם בעלה, שמואל ענטר, מוסך. לטענתה, בנה, יוסי ענטר, היה זקוק להלוואה. על כן נערכה פניה אל המנוח, הוא העניק הלוואה על סך של 15,000 ₪ ונמסרה לו ההמחאה. לאחר מועד קבלת ההלוואה ולפני המועד שנקבע לפירעונה של ההלוואה אירעה הפטירה. מכאן שעיזבון המנוח הוא שזכאי לקבל מהנתבעת את החוב. נטען שהתובע, בנו של המנוח, נטל את ההמחאה מהמנוח באופן שלא כדין. התובע מסתייג מהטיעון שהובא על ידי הנתבעת וטוען כי הוא זה שהעניק את ההלוואה, על כן הוא הזכאי לקבל את סכום החוב המגולם בהמחאה. המחלוקת בין הצדדים משתרעת אפוא על השאלה האם התובע הוא הזכאי לכספים או שמא עיזבון המנוח.

לאחר בחינה של טענות הצדדים, העדויות, הראיות והסיכומים, הגעתי למסקנה לפיה הדין עם הנתבעת.

אקדים ואציין, כי על אף מסירת טיעון עובדתי חלקי (טיעון ביחס למסמך ההלוואה לא נמסר על ידי הנתבעת בכתב ההתנגדות), מסירת נתון עובדתי שאינו מתיישב עם העובדות כהווייתן (איני מקבל את טענת הנתבעת לפיה ההמחאה נמסרה בחודש מרץ 2013) וקיומה של סתירה ביחס להמחאה נוספת (סתירה בין עדות הנתבעת לעד מטעמה, שמואל), הרי שבכל הקשור לגרעין המחלוקת – לשאלה מיהו המלווה והיכן נחתם הסכם ההלוואה – אני מעדיף את עדות הנתבעת והעדים המרכזיים מטעמה (בעלה ובנה) על פני עדות הנתבע. נסיבות העניין אף הן תומכות במסקנה לפיה דין התביעה להידחות.

ביום 17.3.2013, במועד בו נערכה עסקת ההלוואה, חתמו הנתבעת, בעלה ובנה על מסמך, שבחלקו העליון צולמה המחאה, ע"ס 15,000 ₪, ז"פ 17.3.2013, לפקודת "מור קופי" (בית העסק של הבן יוסי). ההמחאה משוכה מחשבונו של המנוח. במסמך מצוין כדלקמן: