תא"מ 42657-09-15 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ ואח'

מבוא ועיקר טענות הצדדים

בפני תביעת שיבוב על סך של 5,424 ₪, בגין נזקי רכוש אשר נגרמו לרכב התובעת בתאונת דרכים מיום 17.7.15 (להלן: "התאונה"). התאונה התרחשה ביום שישי, בשעה 14:50 לערך, ביציאה מחניון משתלת חזקיה באשקלון, והיו מעורבים בה רכב התובעת, מסוג פג'ו 308, נהוג בידי מר איתן ברעם (להלן: "נהג רכב התובעת") וטנדר בו נהג הנתבע 2 (להלן: "נהג טנדר הנתבעים"). התביעה הוגשה והתבררה בהליך של סדר דין מהיר. ביום 21.7.16 התקיים לפניי דיון בו נחקר נהג רכב התובעת והוגשו הראיות. הנתבע 2 התייצב לדיון, אך ב"כ הנתבעים ויתר על העדתו. ב"כ התובעת, מצדו, ויתר על חקירת הנתבע 2 כעד מטעמו. הצדדים חלוקים בשאלת נסיבות התרחשות התאונה וכפועל יוצא מכך, באחריות מי מהנהגים המעורבים לגרימתה.

כאן המקום לציין, כי הנתבע 2 לא מסר גרסה עובדתית כלשהי אשר לאופן קרות התאונה. בכתב ההגנה מטעם הנתבעים, אשר הוגש ביום 9.11.15, טענה הנתבעת 1 כי הנתבע 2 לא משתף עמה פעולה. דא עקא, בדיון מיום 21.7.16 טען ב"כ הנתבעים, כי הנתבעת 1 נותנת כיסוי ביטוחי לנתבע 2 בגין אירוע התאונה. לטענת הנתבעים, העובדה שהם נעדרי גרסה אשר לאופן התרחשות התאונה, אינה פוגמת בהגנתם. בנדון זה טוענים הנתבעים, כי לאור עדותו של נהג רכב התובעת בבית המשפט, במסגרתה העיד כי לפי הרגשתו הוא אשם בגרימת התאונה (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 3-6) ולנוכח מכתבו של נהג רכב התובעת, מיום 15.6.16, המופנה לתובעת, בו נכתב על ידי נהג רכב התובעת, כי הוא האשם בתאונה והוא נוטל על עצמו את מלוא האחריות לגרימתה (ראו ת/1), דין התביעה להידחות. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי עם הגשת המכתב מיום 15.6.16 (ת/1), נשמטה הקרקע תחת תביעת התובעת, שכן, התובעת מחויבת לקבל את דברי המבוטח שלה.

התובעת מצדה טוענת, כי אמרת החוץ של העד מטעמה, כפי שבאה לידי ביטוי בת/1, לא חורצת את גורל התביעה. שומה על בית המשפט לבחון את העובדות לאשורן, המצביעות על כך שהנתבע 2 הוא האחראי לגרימת התאונה, באופן מלא או חלקי, עת נסע לאחור עם רכבו. לא זו אף זו: הנתבעים בחרו, משיקולים השמורים עימם, שלא להציג גרסה פוזיטיבית אשר לאופן קרות התאונה, ואת זאת יש לזקוף לחובתם.

דיון

לאחר שמיעת עדותו של נהג רכב התובעת, עיון בת/1 ובטופס ההודעה מיום 28.7.15, אותו מילא נהג רכב התובעת בסמוך לאחר התאונה, באתי לידי מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה וכי יש לחלק את האחריות לגרם התאונה בין שני הנהגים המעורבים, באופן שווה.

ראשית, המכתב מיום 15.6.16, הומצא לתובעת, כשנה לאחר הגשת התביעה וכחודש לפני מועד הדיון בתיק, ונסיבות המצאתו איננן ברורות. מכתב זה סותר לחלוטין את גרסתו הראשונית של נהג רכב התובעת בטופס ההודעה מיום 28.7.15, בו תואר, בפרוטרוט ובאופן פוזיטיבי, תרחיש התאונה, כולל שרטוט ואף נכתב בו, מפורשות, תחת הסעיף "מי לדעתך אשם בתאונה", כי האחראי לגרם התאונה הוא הנתבע 2. הנני רואה לתת משקל ראייתי מופחת לת/1 הן נוכח האמור בטופס ההודעה מטעם נהג רכב התובעת, אשר קדם בזמן לת/1, הן לאור עדותו הראשית של נהג רכב התובעת בבית המשפט, בגדרה העיד כי התאונה נגרמה בשל :"חוסר תשומת לב שלי וגם שלו" (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 22-23). אינני סבורה כי בנסיבות תיק זה, התבטאות נהג רכב התובעת בת/1, שומטת את הקרקע תחת התביעה. האמירה המוחלטת בת/1, לפיה נהג רכב התובעת נוטל על עצמו את מלוא האחריות לגרם התאונה, סויגה בעדותו של נהג רכב התובעת בבית המשפט (הן בחקירה ראשית הן בחקירה נגדית), אשר העיד, כהאי לישנא: "אני קצת אשם" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 4) וכן: "אני גם מרגיש שלא הייתי צריך לעצור" (עמ' 3, שורה 22). לאור המקובץ, אני קובעת כי ת/1 מהווה ראיה מן המניין, לה אני רואה לייחס משקל ראייתי זעום.

שנית, ההחלטה לוותר על העדת הנתבע 2, מעוררת סימני שאלה. הנתבע 2 התייצב לדיון בבית המשפט, אך מטעמי הנתבעים השמורים עמם, הוחלט שלא להעיד אותו. כפי הנראה, חששו הנתבעים ממעמד החקירה הנגדית, בו מטבע הדברים היה הנתבע 2 נשאל שאלות הקשורות לאופן קרות התאונה ולמערכת היחסים בינו לבין נהג רכב התובעת. סימני השאלה אשר לאי העדת הנתבע 2, מקבלים משנה תוקף, עת לא נמסרה כל גרסה פוזיטיבית מצד הנתבע 2 אשר לנסיבות התרחשות התאונה. יוזכר, כי בכתב ההגנה מיום 9.11.15, נכתב כי הנתבע 2 אינו משתף פעולה עם הנתבעת 1. אני קובעת, אפוא, כי אי העדת הנתבע 2, פועלת, בנסיבות העניין, לחובת הנתבעים.

שלישית, מן הראיות שהובאו ונשמעו עולה, כי תרחיש התאונה הנכון הוא זה לפיו עת נמצא רכב התובעת בעצירה, בסמוך ליציאה מחניון משתלת חזקיה, הוסע טנדר הנתבע 2 לאחור ופגע ברכב התובעת בדלתות בצד שמאל. אין חולק, כי התאונה אירעה בשעת צהריים ביום שישי, לאחר סגירת המשתלה וכי לתאונה לא היו עדים, למעט הנהגים המעורבים, אשר עובדים, כאמור, באותה משתלה. עוד אין חולק, כי נהג רכב התובעת עצר את רכבו במפתיע, על מנת לחגור חגורת בטיחות, ובעשותו כן, יצר סיכון צפוי ובלתי סביר, אשר אף התממש. מן האמור ברי, כי הנתבע 2, אשר הסיע את רכבו לאחור בחניון משתלה, חב חובת זהירות מוגברת. מצופה היה מן הנתבע 2 שיבחן היטב כי הוא יכול לבצע את הנסיעה לאחור בבטחה וללא כל סיכון. כפי הנראה, סבר הנתבע 2, בשגגה, כי רכב התובעת יצא זה מכבר מחניון המשתלה.

עוד ברור, כי היה על נהג רכב התובעת, לחגור את חגורת הבטיחות, לפני שהחל לצאת מחניון המשתלה. אחדד ואדגיש, כי נהג רכב התובעת תיאר את תרחיש התאונה הנזכר לעיל, הן בטופס ההודעה מיום 28.7.15 הן בעדותו בבית המשפט. גרסה זו של נהג רכב התובעת נותרה יציבה ועקבית, אף לאחר חקירתו הנגדית והיא אף לא נסתרה או קועקעה בראיה כלשהי מצד הנתבעים. אני מקבלת אפוא את גרסת התובעת אשר לאופן התרחשות התאונה בהיותה מהימנה ומתיישבת עם הראיות.

רביעית, לא ניתן לראות בת/1 משום הודאת בעל דין. נהג רכב התובעת אינו צד בתיק. זוהי תביעתה של התובעת ולא של נהג רכב התובעת. לאחר שהשתכנעתי, כי האמירה המוחלטת בת/1, לפיה נהג רכב התובעת לוקח אחריות מלאה לגרם התאונה, אינה עולה בקנה אחד עם ראיות נוספות (עדותו של נהג רכב התובעת בבית המשפט, האמור בטופס ההודעה מיום 28.7.15, ותיאור אופן התרחשות התאונה על ידי נהג רכב התובעת), לא מצאתי לייחס לה משקל ראייתי משמעותי. התרשמתי, כי ת/1 הינו אמרת חוץ מאולצת, אשר לא מתיישבת עם נסיבות קרות התאונה לאשורן. אין באמור באמרת חוץ מסוג זה, כאשר ישנן ראיות מהימנות אחרות המבססות את התביעה, כדי לאיין את התביעה ולדחותה.