תא"מ 42470-07-14 איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' אירנה ואח'

מונחת בפני תביעה, שעניינה תאונת דרכים, אשר אירעה ביום 8.2.14 ביער בן שמן בין כלי רכב נושא מספר רישוי 36-362-74 ובין כלי רכב נושא מספר רישוי 54-541-29 (להלן: "התאונה").

אין חולק כי אירעה התאונה, אך יש חולק באשר לנסיבות התרחשותה.

העידו בפני שני הנהגים המעורבים בתאונה והוגשו הראיות.

בתום הדיון בתביעה, לאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הסמיכו באי כח בעלי הדין את בית המשפט לפסוק את הדין על דרך הפשרה, על פי סע' 79 א לחוק בתי המשפט התשמ"ד-1984. זאת לאחר שהובהר לצדדים כי פסק הדין יינתן עם נימוקים קצרים וכי העילות לערעור על פסק דין זה הינן מצומצמות ביותר, כך שקיים קושי משמעותי לערער עליו.

לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות, ובשים לב לנסיבות קרות התאונה ומוקדי הנזק ברכבים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל במלואה.

עדותו של התובע 2 (להלן: "התובע"), אשר הובאה כתימוכין בגרסת התובעים, היתה קוהרנטית ואמינה, והוא תיאר התאונה לפרוטרוט באופן אמין וברור. התובע טען, כי הבחין ברכב הנתבעים מתקרב. לטענתו, נעצר מימין בשול על מנת לאפשר לרכב הנתבעים. לדבריו, התאונה התרחשה בעיקול, כאשר מימין לנתיב נסיעת רכב הנתבעים היה הכביש "שבור", כלשונו. מטעם זה סטה רכב הנתבעים אל עבר רכב התובעים, בעוד רכב התובעים בעצירה מוחלטת, וכך נפגע רכב התובעים בשתי דלתותיו השמאליות.

תוואי הכביש, כפי העולה מתמונות מקום שהוצגו בפני בית המשפט במכשיר הטלפון הנייד, הולם את גרסת התובעים. יתר על כן, מיקום כלי הרכב המעורבים לאחר התאונה, עולה בקנה אחד עם גרסת התובעים. רכב התובעים נראה עומד בעיקול, במקביל לקטע הכביש "השבור", בעוד רכב הנתבעות נמצא מרחק מה מאחורי רכב התובעים. מיקום זה מתיישב עם טענת התובעים לפיה בעת התאונה היה רכב התובעת בעצירה מוחלטת בעיקול, בעוד רכב הנתבעות הגיע בנסיעה, ולכן המשיך בנסיעה עד לעצירתו לאחר העיקול.

הנתבעות לא הפריכו את גרסת התובעים, ואף איששו את עיקריה. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), אישרה בעדותה את תוואי הכביש, כפי שתואר בידי התובע. היא אישרה, כי התאונה התרחשה בעיקול, וכי מימין לנתיב נסיעתה קיימת "תעלה", כלשונה. בן זוגה של הנתבעת (להלן: "מר בלאס"), אף אישר בעדותו, כי אותה תעלה קיימת אך ורק בקטע הכביש בו התרחשה התאונה (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 13). דבר זה עשוי להסביר את פשר סטיית רכב הנתבעות אל עבר רכב התובעים, אליבא דגרסת התובעים.

עם זאת, טענה הנתבעת, כי הכביש במקום בו התרחשה התאונה לא היה צר, וכי היה די מקום לשני כלי הרכב לעבור בבטחה. עוד טענה, כי רכב התובעים הוא אשר נצמד אל רכב הנתבעים. לא השתכנעתי מטענותיה אלה. באשר לטענת הנתבעת בדבר רוחב הכביש, מר בלאס טען בעדותו, כי במקום התאונה היה הכביש צר מאוד (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 30), ובכך סתר את הנתבעת. באשר לטענת הנתבעת בדבר סטיית רכב התובעים אל עבר רכב הנתבעות, הנני מוצאת כי טענה זו מסתברת פחות מן הבחינה ההגיונית זאת בפרט נוכח עדותה של הנתבעת עצמה, כי רכב הנתבעות לא יכול היה לרדת לשוליים בשל אותה תעלה שמימינו, בעוד מימין לרכב התובעים שוליים רחבים ומגרש דשא גדול. לא ברור מדוע, בנסיבות אלה, יסטה דווקא רכב התובעים אל עבר רכב הנתבעות, כפי טענת הנתבעת.

למעלה מן הצורך, בחקירתו לא שלל מר בלאס האפשרות כי רכב הנתבעות הוא האחראי לתאונה, ובלשונו: "אני לא יודע מי אשם בתאונה" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 29). יתר על כן, מר בלאס תמך הערכתו, כי רכב הנתבעות אינו אחראי לתאונה, אך ורק בטענה, כי לא נגרם לרכב הנתבעות נזק (שם, שורה 24). התבטאויות אלה מחזקות, במידה, את גרסת התובעים, אף כי בהמשך דבריו ציין מר בלאס, כי אינו מאמין באחריות הנתבעת לתאונה.

לאור האמור, הגעתי לכלל מסקנה, כי הנתבעת היא הנושאת באחריות לתאונה, אשר נגרמה עקב סטיית רכב הנתבעות אל עבר רכב התובעים, בעוד רכב התובעים בעצירה מוחלטת. בנסיבות העניין לא מצאתי לנכון לייחס אחריות כלשהי לתאונה לתובע.

לפיכך יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים סך של 11,706 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל ואגרת משפט ששולמה.

שכר עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד בשיעור של 17.7%.

הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כח הצדדים.