תא"מ 42459-03-16 סלילת ואח' נ' עיריית חולון

תובענה בענייני ארנונה, ושאלת סילוקה על הסף בהיעדר סמכות לבירורה בבית משפט זה במקום בנתיב המתאים לכך, נתיב ההשגה המנהלי בענייני ארנונה.

1.ברקע הדברים: התובעים הגישו לבית משפט זה תביעה, המחזיקה שני עמודים (לצד העתק חיובי הארנונה), 21,000 ₪ סכומה. טענתם האחת: הם היו בעלי בית ברח' החסידה בחולון, בין שנת 1999 ועד שנת 2014, שאז מכרו אותו. הם שילמו בגין הארנונה סך של 2,800 ₪ בממוצע מדי חודשיים. בעת רכישת הדירה בידי אחר ערכה העירייה מדידות ומצאה כי השטח לחיוב של הרוכשים הוא של 179 מ"ר, או תשלום דו-חודשי של 2,300 ₪. דינם כדיננו, טוענים התובעים. את הפער של 500 ₪ לחודש (3,000 ₪ לשנה) הם עותרים לקבל, לפרק זמן של שבע שנים, אף שהתשלום ביתר (שיטתם) הוא ממושך בהרבה.

2.השיבה העירייה בכתב הגנתה המפורט, אם נתמצת: ראשית, יש להורות על סילוק התביעה על הסף. השטח לחיוב, סכום החיוב, והזכות להגיש ערר לוועדת הערר מפורטים בהודעות הנשלחות באופן שוטף למחזיק. אם בחר המחזיק שלא להשיג בדרך ההשגה המנהלית הקבועה בדין, מנוע הוא כעקרון להגיש תביעת השבה, כך נלמד מפסיקתו של בית המשפט העליון. בכל מקרה, ולגוף הדברים: המדובר במקרה שבו הנכס היה רשום בתחילה ככולל 153 מ"ר לחיוב. ניסיונות מ-1999 עד 2003 להביא למדידת השטח כשלו בעטיים של התובעים (כך רישומי העירייה, וברור שאין מי שיעיד), התובעים סווגו אפוא כ"סרבני חיוב" והשטח לחיוב הוגדל ב-40%, תוך שניתנה להם האפשרות להשיג על כך, לאפשר מדידה, ולבאר מהו השטח המדויק. הם לא השיגו, ואין כל דרך לדעת כיום מה היו הנסיבות ומה היה השטח הנכון לחיוב ברבות השנים. בעת מכירת הנכס בידי התובעים שלחה העירייה פקח, הלה גילה חריגות בניה לרוב, הדבר הצריך הליכים של שינויים והוצאת היתרים, ובמקביל אף נערכה המדידה שלפיה כיום השטח לחיוב יעמוד על 179 מ"ר, מה שאינו מקרין בהכרח על התובעים, כך העירייה. להערכת העירייה, שאין בידה לאמתה כמובן בדיעבד, אילו היו התובעים מאפשרים לה ביקור ומדידה עוד בשנת 2003, אפשר שהיה מתברר כי אותן חריגות בניה שאותרו בשנת 2014, היו קיימות אף אז (סברה הנתמכת בתצלומי אוויר משנים שונות, נספח ו' לכתב ההגנה), כך שהארנונה הייתה עולה אף על זו שבה חויבו התובעים על יסוד הערכה. כך או כך, לעת הזו מדובר לשיטת העירייה בשומה סופית, שהתובעים מנועים מלחלוק עליה. התובעים לא ביקשו להשיב, אף לא לחלוק על סוגיית "סרבנות המדידה".

3.בישיבה המקדמית שהתקיימה ביום 15.12.16, לאחר ששיחה עם הצדדים לא הועילה, ביארתי כי אני שוקל להורות על מחיקת התביעה. זאת נוכח קיום הכלל, ששב והודגש אך לאחרונה בעניין קניון רמת אביב (רע"א 7618/16 עיריית תל אביב נ' קניון רמת אביב בע"מ (4.12.16)), ולפיו השגות בענייני ארנונה יש לנתב לאפיק ההשגה המנהלית, ואפיק זה לבדו. לכלל אמנם חריגים צרים, ברם לכאורה עניינם של התובעים אינו נמנה עמם, ואף אין כל טענה בתביעה שהוא נמנה עמם. לבקשת ב"כ התובעים, אפשרתי לה לבחון את המאטריה המשפטית ולמסור את עמדתה בעניין בכתובים.

התובעים הגיבו: הם עומדים על תביעתם. עיקר טעמיהם: לשיטתם פרט לטענות שמקומן לבירור במישור המנהלי, בפיהם גם טענות לרשלנות ועשיית עושר, שאין מניעה להעלותן בתביעת השבה. אף לעניין כלל ההשגה המנהלית הרי שלסברתם הם נכנסים לחריגיו, שהרי יש כאן עניין "עקרוני", והם ישמשו פה ל-170 אלף תושבי העיר חולון. מאידך גיסא, בירור העובדות ושאלת גודל הנכס יהיה עניין טכני ופשוט שאין מניעה לבצעו בבית המשפט, סברתם.

העירייה הגיבה אמש וחידדה טענותיה באשר לתחולת הכלל בעניין ייחוד ההשגה המנהלית.

4.דין התביעה להידחות על הסף, שכן בית משפט השלום אינו רשאי להיזקק לטענות התובעים בנסיבות המקרה דנן.

5.יוער: מובן שכיוון שהחלטתי באה בתום השלב המקדמי אך לפני הוכחות, יש לעשות שימוש זהיר במיוחד בסמכות בית המשפט לסילוק על הסף. ברם כאן, גם אם נניח שכל הטענות העובדתיות שבכתב התביעה תמצאנה כנכונות, והנתבעת תוותר על חקירתה הנגדית, הרי שלשיטתי עדיין לא יהיה בידי בית המשפט להעניק לתובעים את הסעד המבוקש. אבהיר.

6.הלכה היא כי כאשר קובע המחוקק מפורשות דרך ייחודית לערעור או להשגה על החלטה כלשהי, מינהלית או שיפוטית, אזי על המערער לפנות ולילך בדרך זו (ראו: בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793, 799 (1992)). כך ככלל, כך כאן, שבו המחוקק קבע מסלול השגה מנהלי שיוחד לתחום הארנונה, בגדרי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר). נישום הסבור ש"נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו" – הדרך שפתוחה לפניו (וכך גם לעניין השגות נוספות בעלות מאפיינים טכניים, כאמור בסעיף 3 לחוק הערר): לפעול בנתיב המנהלי לתיקון הטעות הנטענת (סעיף 3(א)(2) לחוק הערר). תחילה – אצל מנהל הארנונה, אחר כך, במידת הצורך – בוועדת הערר, ולבסוף, אם נדרש – בבית המשפט לעניינים מינהליים.