תא"מ 41981-02-13 אורין ואח' נ' התחנה המרכזית החדשה בתל - אביב בע"מ ואח'

לפניי תובענה לסעד הצהרתי וכן תביעה כספית שעילתה במחלוקת בגין חיוב בתשלום בגין שימוש בשירותי מים וביוב בחנות הממוקמת במבנה התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב.

על פי כתב התביעה, פנתה הנתבעת 5 (להלן: "מי אביבים") אל התובעים ביולי 2012, ודרשה מהם תשלום בגין צריכת מים בסכום כולל של כ-4,500 ₪. לאחר קבלת חשבונות אלה, פנו התובעים אל הנתבעת 3 (להלן: "חברת הניהול"), וטענו כי החשבון מפורז ("הזוי" או "שקרי", כלשונו הבלתי-ראויה של כתב התביעה), ודרשו ממנה לפעול להתקנת מונה מים נפרד לחנות שהפעילו התובעים ולהעביר למי אביבים תשלום בגין הצריכה המשוערת בפועל.

ביום 23.9.2012 קיבלו התובעים דרישת תשלום והתראה לפני ניתוק, בחתימתו של הנתבע 6 (להלן: "נאור"), שבעקבותיו פנו התובעים אל הנתבע 4 – מנכ"ל חברת הניהול, שמסר, לפי כתב התביעה, כי חברת הניהול מנהלת מו"מ עם מי אביבים בגין חיובי המים והביוב בכלל החנויות שבמבנה התחנה.

בחודש נובמבר 2012 הטילה מי אביבים עיקול על חשבונותיו של התובע 1, עיקול אשר הוסר לאחר פניית התובע 1 למי אביבים.

התביעה הוגשה לסעד הצהרתי הקובע כי אין חוב לתובעים כלפי מי אביבים, וכן לפיצוי:

"על הרוגז, הדאגה, עוגמת הנפש הפגיעה בשמם הטוב ואיבוד זמנו של דורון [הנתבע 1 – ע"י], בסכום סמלי כולל של 45,000 ₪, מהם 30,000 ₪ לדורון ו-15,000 ₪ לערן." (סעיף 33 לכתב התביעה).

יוער, כי התביעה נגד הנתבעים 1 – 4 נדחתה בהחלטתי מיום 6.2.2014, מאחר שהנתבעות 1 – 3 מצויות בהקפאת הליכים במסגרת הליכים בתיק פר"ק 25351-01-12 בבית המשפט המחוזי מרכז, והחלטתו של בית המשפט שלפירוק לא להתיר המשך ניהולם של ההליכים נגד נתבעים אלה.

לאחר שעיינתי בחומר שלפניי, ושמעתי את עדויות הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות במלואה, הן נגד מי אביבים והן נגד נאור.

אשר לנאור - הלה פעל כאורגן של מי אביבים, שהוא תאגיד שהוקם על פי חוק תאגידי מים וביום, תשס"א – 2001 (להלן: "החוק"), וכל פעולותיו נעשו מכוח הסמכה מפורשת בחוק (וראו, לעניין זה, סעיף 39 לחוק). לא ראיתי כל הצדקה להטיל על נאור אחריות אישית, בעיקר משום שכל הפעולות המיוחסות לו בכתב התביעה – נעשו מתוקף תפקידו, לשם מילוי תפקידו, וחשוב מכך – מכוח הרשאה מפורשת בחוק.

הלכה היא, כי המבקש להטיל אחריות אישית על מנהל בתאגיד נדרש להוכיח כי המנהל עצמו הוא שביצע את הפעולות המעוולות הנטענות, ובענייננו – לא הוכח ביצועה של עוולה, וממילא – לא הוכח כי נאור הוא שביצעה.

אשר למי אביבים – כאמור, על פי סעיף 39 לחוק, רשאי תאגיד מים וביוב (ולמעשה – אף מחויב) לפעול לגבייתם של חובות המשתמשים כלפיו. החיוב בתשלום בגין המים יכול שיחול לא רק מכוחו של חוזה מפורש בין תאגיד מים וביוב ובין צרכן קצה, אלא גם מכוח עקרונות כלליים של דיני עשיית עושר. בענייננו, אין חולק כי התובעים עשו שימוש בשירותי מים וביוב, ואין גם מחלוקת על העובדה כי בגין שירותים אלה לא שילמו ולו אגורה שחוקה אחת משנת 2003 ועד שנת 2012.

הטענה כי לא נדרש מהם תשלום בגין שירותים אלה – לאו טענה היא. חזקה על העושה שימוש במוצר או בשירות כי הוא ער לצורך לשלם בגינם, וגם אם תאמר כי התובעים סברו כי חיובי המים והביוב הם חלק מן החיובים השוטפים המשולמים (אם משולמים) לחברת הניהול, הרי שהם ידעו כי עמדתה של מי אביבים שונה לכל המאוחר כאשר קיבלו את מכתבי ההתראה הראשונים.