תא"מ 41715-10-14

הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק בתיק זה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

לאחר ששמעתי את עדי הצדדים במסגרת הדיון בפניי והתרשמתי מעדותם, עיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים שהוצגו בפניי במעמד הדיון, ובכלל זה תמונת נזקי רכב התובעת, ובשים לב להסכמת הצדדים על דרך הפשרה - מכוח סמכותי האמורה, ראיתי מקום לקבוע כי דין התביעה במלואה. בכך אני קובע כי האחריות לתאונה חלה באופן מלא על הנתבע 1. לא התרשמתי כי גרסת הנתבע 1 לפיה רכב התובעת סטה לעברו תואמת את מכלול הראיות שבפניי. מבחינת הראיות שבתיק אני למד כי גרסת נהגת התובעת ואביה , בדבר אי שמירת מרחק קלאסית, יותר מתיישבת יותר עם הגיונם של דברים וזאת מעיקרם של הנימוקים הבאים:

ראשית, עוצמת הפגיעה ברכבים המעורבים ועובדת נסיעת רכב התובעת לאט מאד כעדות שאינה שנויה במחלוקת על דעת כל העדים, מלמדת שרכב הנתבעים נסע במהירות מופרזת מאד שאינה תואמת את תוואי הדרך. הנתבע 1 העיד כי רכב התובעת היה במקביל לרכבו מרחק של בין 2 ל- 3 מטרים בעת שהוא ביקש לעקוף אותו משמאל. על כן, עובדת נסיעת רכב התובעת לאט מאד וסטייתו הנטענת של רכב זה שמאלה כאשר רכב התובעת מצוי מרחק מטרים ספורים מממנו אינה אמורה לגרום למפגש שבין הרכבים באזור שבו התגלו הנזקים ברכב התובעת שהינו בחלקו האחורי – מרכזי כי אם לכל היותר בחלקו הקדמי- שמאלי וזאת לנוכח מהירות הסטייה הנמוכה כביכול והמרחק שבין הרכבים. בנסיבות אלו, מקובלת עליי יותר טענת התובעת בדבר אי שמירת מרחק של רכב הנתבעים מאחור וגילוי עובדה זו במאוחר, תוך ניסיון התחמקות כושל בדרך של הסטת הרכב ימינה.

על כן ומעברם של דברים, אף אם הייתי משתכנע מטענת הסטייה של רכב התובעת, ספק בעיניי באם מקום היה לקבוע אשם כלשהו על כתפי הנהגת מטעמה שכן במהירות הכמעט אפסית שבה היא נהגה את רכבה, בשים לב לדרך העפר הלא מסומנת, סטייה שכזו הייתה בהכרח מינורית ובוודאי כזו שלא הייתה צריכה להביא לתאונה ממשית כמו שהתרחשה בין הרכבים המעורבים אלא כתוצאה מחוסר תשומת לב רגעי של נהג הרכב מאחור שנסע בחוסר זהירות ותשומת לב כמתבקש.

שנית, נהגת התובעת ואביה העידו עדות קוהרנטית להודעתם הכתובה שניתנה ממש לאחר התאונה לתובעת ולמשטרה ובעדותם לא נמצאו סתירות שיעידו על סטייה פתאומית של רכבם שמאלה. מאידך, הנתבע 1 נתן את גרסתו הכתובה במאוחר מאד לתאונה דבר המלמד על חוסר האותנטיות הגלומה בה. כמו כן, לא נשללה טענת אביה של נהגת התובעת לפיה הנתבע 1 נקרא מספר פעמים לתת עדות במשטרה ואולם הוא עשה כן מנימוקיו שלו באיחור ניכר ולא מוסבר. גם העובדה שהנתבע 1 לא ידע להעיד כמה זמן הוא נסע מאחורי רכב התובעת, ומה הייתה זווית סטיית הרכב לעברו [ עמ' 5 שורות 3-8 לפר' הדיון] מלמדת כי הוא אינו יכול להעיד במישרין על פרטים מהותיים הקשורים בגרסתו במקור ולמעשה אין תמיכה לגרסה זו בעדות זו.

שלישית, לא נשללה טענת נהגת התובעת ואביה שהנתבע 1 לא היה מרוכז בעת הנהיגה וייתכן כי שוחח בטלפון במהלך הדרך. ניכר בין היתר מהתמונות שצולמו לאחר התאונה שהנתבע 1 משוחח בטלפון הנייד שברשותו. הנתבע 1 העיד כי ביקש לנסוע בדרך העפר על מנת לקצר את דרכו לעבודה. התאונה התרחשה בשעות הבוקר. מדובר בדרך עפר פתוחה לגמרי. אין מדובר עם זאת בדרך המשמשת לנסיעה רגילה לרכבים שכן לשם כך נועדו הכבישים. באם ביקש בכל זאת הנתבע 1 לנסוע בדרך זו, חרף הדרכים המקבילות הנתונות לו, בשעה 10:00 בבוקר שהינה שעת התרחשות התאונה שאינה שעה פקוקה, בהכרח מיהר מאד למקום חפצו. גם עוצמת המכות ברכבים והמרחק ביניהם לאחר התאונה כמוצג בתמונות מלמדים בהכרח על חוסר תשומת לב רגעי שהיה מונח לפתחו.

רביעית, מנח הרכבים לאחר התאונה כמוצג בתמונות התקריב שהוגשו לבית המשפט, עשוי להצביע על פגיעת אחור יותר מאשר על סטייה תוך כדי עקיפה של רכב התובעת. כאמור, מדובר בדרך עפר שאינה מסומנת בנתיבים. המצאות רכב הנתבעים בנציב לדרך לאחר התאונה, הגיונית לגמרי לנסיעת אחור שכן כמוצג בתמונות אלה בהחלט אפשרי שהרכב נסע בדיוק כמו שהרכבים הנוסעים הנראים בהם לאחר התאונה, נוסעים, לאמור, מימין לדרך אך לא ממש צמוד לגבעה מימין. בכך נותר לרכב מרחק לבצע פנייה חדה ימינה ולהימצא בניצב לגבעה ובסמוך לה. בכך גם נמצא רכב התובעת משמאלו כאשר מפריד ביניהם מרחק של כמסלול אחד בלבד ולא יותר מזה, כמתבקש היה לראות במקרה של עקיפה רחבה משמאל. גם העובדה שבתמונת התקריב של רכב הנתבעים העומד בניצב לגבעה כאמור, אין עדות לסמני צמיגים מרוחקים מהרכב מרחק של נתיב אחד לפחות כי אם עדות לסמני נסיעה קרובים יותר לימין, עשויה ללמד כי רכב זה נסע מאחורי רכב התובעת ולא משמאל לו בעת התאונה.

אשר על כן, אני מורה כי הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת את סך הנזק הישיר בגין התאונה ועלות שכ"ט שמאי מטעמה בסך 24,448 ₪, בצירוף הצמדה למדד מיום 25.3.14, שכ"ט עו"ד בשיעור 17.7, אגרת בית משפט ששולמה בפתיחת התיק ושכר העדים מטעם התובעת כפי שנפסק בדיון.

הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.