תא"מ 41640-03-13 לוי נ' ביטון

1.לפני תביעה שראשיה הם החזרת סך 40,000 ₪ שלטענת התובע שילם לנתבע כתמורה למכוניתו, עלות ביטוח והוצאות נלוות בסך 5,000 ₪, פיצוי ופיצויי אובדן הנאה ועגמת נפש בסך 10,000 ₪. התובע העמיד את סכום התביעה על 50,000 ₪.

העובדות וטענות הצדדים

2.אלה העובדות המוסכמות על הצדדים: התובע והנתבע היו ידידים. בשנת 2011 הסכימו השניים על מכירת מכונית מסוג סובארו משנת ייצור 1999, שהייתה בבעלות הנתבע, לתובע במחיר 40,000 ש"ח. ההסכם שהתקיים בין הצדדים לא הועלה על הכתב. יתר העובדות הרלוונטיות שנויות במחלוקת.

3.על פי כתב התביעה, בערב מערבי חודש יולי 2011 רכש התובע מהנתבע את הרכב ושילם לו 40,000 ₪. הצדדים סיכמו כי העברת הבעלות תתקיים למחרת היום. למחרת ניגשו השניים לסניף הדואר ואז התברר לתובע כי על הרכב רובץ עיקול ולא ניתן להעביר את הבעלות ברכב על שמו. במעמד זה הבטיח הנתבע לתובע כי יפעל להסרת העיקול בהקדם והתובע, שהיה חברו של הנתבע, השתכנע שלא לבטל את העסקה והסכים להמתין להסרת העיקול מכלי הרכב. בחודש אפריל 2012, משהנתבע לא הסיר את העיקול על הרכב למרות הבטחות חוזרות ונשנות, קצה נפשו של התובע בהבטחות הנתבע, הוא השיב לתובע את הרכב ודרש כי ישיב לו את כספו. חלפו חודשים נוספים והנתבע לא קיבל את כספו בחזרה ומכאן התביעה.

4.לצד תביעתו להחזר כספי רכישת הרכב, טוען התובע כי על הנתבע להשיב לו את עלות הביטוח של הרכב וכן עותר לפיצוי בגין הוצאות נלוות, עגמת נפש ואובדן הנאה מן הרכב.

5.גרסת הנתבע שונה בתכלית. על פי כתב ההגנה, ערב הסכם המכירה (שהתקיים כבר בחודש מאי 2011) התובע ידע היטב כי הרכב מעוקל, כיוון שהיה חברו הקרוב של הנתבע. הצדדים סיכמו כי התובע ישלם לנתבע את מלוא סכום המכירה בתוך 3 חודשים מיום מסירת הרכב, אולם בפועל התובע שילם לנתבע את תמורת הרכב טיפין טיפין במשך חודשים רבים וסך התמורה שהתובע שילם בסופו של דבר לנתבע היתה 35,000 ₪ בלבד. לגרסת הנתבע, השניים הסכימו כי עם העברת מלוא סכום המכירה לתובע, הנתבע ישיב את החוב שבעטיו הוטל העיקול על הרכב, ואז יסדירו הצדדים את העברת הבעלות על שמו של התובע. עוד טען הנתבע, כי התובע ביקש ממנו שלא לבצע את העברת הבעלות על שמו של התובע, כדי שלא תיתוסף לרשימת בעלי הרכב "יד" נוספת, אחת עשרה במספר, על עשר הידיים שכלי הרכב כבר החליף, ולכשיבקש התובע למכור את הרכב לאדם אחר, תתבצע העברת הרישום ישירות מן הנתבע לידי הרוכש העתידי.

6.טענה נוספת בפי הנתבע היא כי במהלך התקופה שבה השתמש התובע ברכב, הוא התייחס אליו בזלזול, לא ביצע בו טיפולים תקופתיים וגרם לו נזקים כה חמורים עד שהרכב הפך בלתי שמיש, ואז נטש אותו אצל התובע. טענה זו נסמכה על כרטיס עבודה של מוסך מאפריל 2012, המפרט את העבודות (הרבות) שיש לבצע ברכב ועל קבלה מחודש מאי 2013, בסכום כולל של 13,580 ₪ בגין ביצוע הטיפולים בפורטו בכרטיס העבודה שנערך למעלה משנה קודם לכן. לטענת הנתבע, אפילו תתקבל גרסת התובע, הרי שיש לקזז מסכום התביעה את עלות תיקון הנזקים המיוחסים לתובע, כמו גם פיצוי בגין ירידת ערך הרכב ודמי שימוש ראויים.

דיון והכרעה

7.בהעדר הסכם כתוב בין הצדדים או ראייה אובייקטיבית כלשהי לתשלום, ההכרעה בתביעה מתבססת במידה רבה על התרשמות מעדויות הצדדים, על לכידותה הפנימית של כל גרסה ועל מידת התיישבותה עם הממצאים העובדתיים.

8.עדותו של התובע היתה מהימנה עלי. העובדה שבעדותו טעה התובע ביחס לחודש שבו נערך ההסכם אמנם העידה על התרגשותו אולם לא רק שלא פגעה באמינותו בעיני, אלא אף הוסיפה עליה והעידה על כנותו. ממילא, מדובר בנתון עובדתי טכני שאינו מהותי לבירור התביעה. התובע העיד בכנות כי "לא הייתי סגור על עצמי. עד שהחלטתי לקנות את הרכב הזה". גרסה זו מתיישבת היטב גם עם התנהלותו לאחר שגילה שהרכב מעוקל. התובע העיד כי לא מיהר לבטל את העסקה וכי האמין לנתבע כשאמר לו שיסיר את העיקול תוך זמן קצר, כיוון שהנתבע "היה חבר ולא אדם זר" (עמ' 8 שורה 24).