מנורה חברה לביטוח נ' יעקובי ואח'

המודיעה עבד הובלות בע"מ

נגד

הצד השלישי קש חתמים בינלאומיים סוכנות לביטוח כללי (2010) בע"מ

הצדדים הסמיכו אותי להכריע את הדין בהתאם לסעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 וזאת לאחר שהוסברה להם המשמעות הנובעת מכך, בצירוף הנמקה תמציתית, בשאלת האחריות לגרם התאונה מיום 16.2.14 בצומת עין חרוד (להלן: "התאונה").

המדובר בתאונת שרשרת, מיום 16.2.14, בה היו מעורבים שלושה רכבים, כדלקמן:

רכב מנורה מסוג פולקסווגן ג'טה, שנת 2007, אשר עמד במפרץ של תחנת אוטובוס (להלן: "רכב מנורה").

רכב צד ג' מסוג מיצובישי מסחרי, שנת ייצור 2002, נהוג בידי מר בן כהן, אשר הוסע בנתיב הימני, האט את רכבו, וניסה להשתלב במפרץ תחנת האוטובוסים, אחרי רכב מנורה, על מנת לעצור ולאסוף נוסע בצד הדרך (להלן: "רכב צד ג'").

משאית הנתבעת 2 מסוג וולבו דאף, נהוגה בידי הנתבע 1, אשר הוסעה בנתיב הימני, מאחורי רכב צד ג'. ככל הנראה לא הבחין הנתבע 1 ברכב צד ג' מאט את רכבו על מנת להיכנס למפרץ תחנת האוטובוס, נאלץ לבלום בפתאומיות, ניסה להסיט את המשאית שמאלה, ופגע ברכב צד ג' בצד שמאל אחורי והדף אותו אל רכב מנורה.

מן הראיות עולה, כי תרחיש התאונה המסתבר וההגיוני בנסיבות העניין, היה כדלקמן: רכב צד ג', אשר נסע בנתיב הימני, האט את מהירות נסיעתו כדי לעצור במפרץ החניה של תחנת האוטובוס לאיסוף נוסע. או אז, הנתבע 1, אשר נסע מאחורי רכב צד ג' במהירות ומבלי לשמור מרחק סביר, לא הבחין כי רכב צד ג' החל בהאטה, פגע בו והדף אותו אל רכב התובעת, אשר עמד במפרץ החנייה של תחנת האוטובוס בצד ימין.

נוכח הקביעה לפיה משאית הנתבעת 2 הדפה את רכב צד ג' אל רכב מנורה יש להטיל את האחריות העיקרית לפתחו של הנתבע 1 תוך זקיפת אשם תורם משמעותי על נהג רכב מנורה, כפי שיפורט להלן.

אין באמור, כדי למנוע מהנתבעת 2 להעלות טענותיה כנגד רכב צד ג', במסגרת ההליך המתנהל בת"ק 13616-05-15 או בהליך נפרד אחר. 

אחריות הנתבע 1: ראיתי לזקוף לחובתו של הנתבע 1 אחריות בשיעור של 70% לגרם התאונה בשל העובדה שנסע במהירות גבוהה, שלא בהתאם לתוואי הדרך ולתנועת כלי הרכב , ולא שמר מרחק סביר מרכב צד ג' שנסע מלפניו. הנתבע 1 העיד, כי לא הבחין ברכב צד ג', אשר האט את מהירות נסיעתו, וכתוצאה מכך התרחשה התאונה. כן העיד כי נסע במהירות של כ 60 קמ"ש במרחק של כ 6-7 מטרים מהרכב מלפניו. משנשאל הנתבע 1 בחקירתו הנגדית, מדוע לא שמר מרחק סביר, השיב כהאי לישנא: "מאיפה אני יודע שהוא עוצר" (עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 18). יתרה מכך, הנתבע 1 אישר בחקירתו כי בכדי למנוע את התאונה, היה עליו לשמור מרחק סביר, להימנע מיצירת סיכון ופגיעה ברכב הנוסע לפניו (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 19-21). מכאן ראיתי לקבוע את חלקו של הנתבע 1 באחריות לגרם התאונה בשיעור 70%.

אשמו התורם של נהג התובעת, המהווה עילה להפחתת פיצוי לתובעת: נהג התובעת העיד, כי רכבו עמד במפרץ עצירה של תחנת אוטובוס, בעת קרות התאונה. תקנה 72(א) (12), לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, קובעת בנדון זה כי לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד, כולו או חלק ממנו, בתחום תחנת אוטובוסים. נהג התובעת, העיד בהגינותו, כי עצר את רכבו, כדי לשוחח בטלפון עם רעייתו. ברי, כי נסיבות אלה לא עולות כדי צידוק או צורך דחופים המחייבים עצירת רכב התובעת במקום אסור לעמידת רכבים במפרץ תחנת אוטובוס. עמידת רכב התובעת במקום האמור, יצרה סיכון מיותר ותרמה לגרם התאונה. לכן ראיתי לזקוף לחובת נהג רכב התובעת אשם תורם בשיעור 30%.