תא"מ 4100-06-14

לפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 6.9.2011 בצומת באיזור תעשייה בנתניה. אין מחלוקת, כי רכב הנתבעים פגע באופנוע שעליו רכב התובע. המחלוקת היא – מי מהצדדים נכנס לצומת באור אדום.

לאחר ששמעתי את העדויות, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

ראשית יש לציין, כי התביעה הוגשה בחודש יוני 2014, כמעט שלוש שנים לאחר קרות התאונה. אף שאין במקרה זה עניין של התיישנות התביעה, וטענה כזו אף לא הובאה, בוודאי יש לתהות על מועד הגשת התביעה, אשר מקשה על בירור העובדות כהווייתן. טענת התובע, שהובאה מפי בא כוחו, שלפיה שהה בחו"ל פרק זמן ממושך – אין בה כדי לתת הסבר מספיק לעניין זה. על כן, בכל מקום שבו מתעורר ספק באשר לגרסאות הצדדים, אני סבור שיש לזקוף ספק זה לחובת התובע – וזאת אף מעבר לנטל המוטל עליו ממילא להוכיח את תביעתו.

להוכחת גרסתו של התובע, הגיש הוא תצהיר של מר יוסף חכמון, שלפיו היה מר חכמון עד לאירוע. אלא שתצהירו של חכמון, שאף העיד בבית המשפט, בעייתי בעיניי מכמה טעמים. ראשית, חכמון הודה בחקירתו, כי כאשר הגיע לחתום על התצהיר, מדובר היה בתצהיר ערוך ומוגמר, והוא רק ביקש לערוך בו שינויים (עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 28 – עמ' 5 ש' 3). במצב דברים זה, כאשר התצהיר אינו מייצג נראטיב של העד עצמו, גם אם נוסח משפטית על ידי עורך דין, אלא שהתצהיר מייצג נראטיב של אדם אחר (התובע), גם אם העד מוכן לקבל נראטיב זה, אני סבור שיש קושי לבסס ממצאי עובדה על תצהיר זה לבדו.

שנית, והוא עיקר, בתצהירו של חכמון חסרים פרטים משמעותיים, דוגמת זיהוי האופנוע שעליו רכב התובע, מיקומו של חכמון עצמו בזירת האירוע – רק במהלך עדותו של התובע התברר כי הטענה היא שמר חכמון רכב על אופנוע ועמד בצומת לצדו של התובע, שכן פרטים אלה לא הופיעו בתצהיר מטעמו – ועל כן, יש קושי לקבל את עדותו של חכמון לעניין זה.

שלישית, בעובדה שתצהירו של מר חכמון נערך למעלה מארבע שנים לאחר האירוע יש כדי לפגום פגימה ממשית במהימנות הגרסה, בוודאי כאשר לא הוסבר כיצד הצליח מר חכמון לזכור את הפרטים במשך השנים שחלפו.

יש לציין, כי הן הנתבע והן העד מטעמו, מר ביאדסה (אשר העידו מבלי ששמעו את עדות האחר), העידו כי במקום נכח אדם נוסף, אך לא זיהו את מר חכמון כאותו אדם, ואף ציינו כי למיטב זיכרונם, היה אותו אדם מבוגר יותר ממר חכמון.

על כן, משקל עדותו של מר חכמון נמוך בעיניי מאוד.

נותרנו אפוא עם מצב שבו התובע טוען, כי נכנס לצומת באור ירוק, וכי הנתבע הוא שנכנס לצומת באור אדום, והנתבע מכחיש זאת. עדותו של העד הנוסף מטעם הנתבע – מר מוניר ביאדסה – הייתה מהימנה בעיניי, אולם ברי כי לנוכח חלוף הזמן, חלק מהפרטים לא היו זכורים לו. מכל מקום, עדותו של ביאדסה, שלפיה נסע רכב הנתבע בנתיב הימני – מקובלת עליי, ומכאן שאני דוחה את גרסת התובע באשר לאופן נהיגת רכב הנתבע.

מכאן שאין בידי לקבל את גרסת התובע לאופן קרות התאונה, והגרסה נדחית. די היה בכך על מנת להצדיק את דחיית התביעה, אולם אני רואה להתייחס גם לתמיהות ותהיות שעלו בנוגע לנזק, ואשר היו מצדיקות את דחייתה גם ללא קשר לשאלת האחריות.