ברנד נ' זמיר

תביעה כספית לתשלום סך של 50,000 ₪.

עניינה של התביעה בדרישה לתשלום דמי תיווך, בקשר עם עסקה למכירת נכס מקרקעין (וילה) ברחוב צאלים 68 בנופי פרת (להלן גם – הנכס או הדירה).

לגרסת התובע, הוא עוסק כמתווך במקרקעין, במשך כעשר שנים.

בכלל זה, לדבריו, סיפק התובע, החל מחודש יולי 2015, שירותי תיווך, בבלעדיות, למוכר הנכס מושא התביעה, ובמסגרת זו, אף פעל לפרסום הנכס למכירה.

בעקבות הפרסומים, פנו אל התובע מספר רוכשים פוטנציאליים, וביניהם הנתבעת, אשר יצרה עמו קשר טלפוני.

הנתבעת, לדברי התובע, אמרה לו כי היא מתעניינת ברכישת הנכס, וביקשה לראותו (את הנכס) מיד, ואילו הוא מצדו, ביקש להמתין עם הצגת הנכס בפניה, עד לאחר חג הסוכות, שכן לא התעתד לעבוד במהלך החג. בנוסף, לדברי התובע, הוא העדיף שהנתבעת לא תיגש לנכס ותבחן אותו, מבלי שהוא נוכח במקום, ובטרם חתמה על טופס הזמנת שירותי תיווך במקרקעין.

ואולם, לדבריו, הנתבעת ביקשה לבחון את הנכס עוד במהלך החג, הסכימה לשלם דמי תיווך, הבטיחה לחתום בהקדם על הטופס הנדרש לשם כך, ואף ציינה בפניו כי עורך דינה (עו"ד בן יוסף), הוא חברו (של התובע), ויערוב לתשלום דמי התיווך.

לפיכך, ולאחר שהתקשר לעורך הדין בן יוסף, וזה אכן אמר לו, לדבריו, כי אין לו מה לדאוג בנוגע לתשלום דמי התיווך, וכי הנתבעת תגיע למשרדו לאחר החג ותחתום על הטופס (עמ' 9 ש' 31), הסכים לאפשר לנתבעת לבחון את הנכס במהלך החג, שלא בנוכחותו.

ואשר לשיעור דמי התיווך, לדברי התובע, הוא ציין בפני הנתבעת, כי המחיר המבוקש עבור הנכס הוא 1,950,000 ₪, וכי שיעור דמי התיווך עומד על 2% ממחיר המכירה, בצירוף מע"מ. לדבריו, הנתבעת השיבה לכך, כי המחיר הכולל שהיא מוכנה לשלם עבור הנכס, בצירוף דמי תיווך, הוא 1,975,000 ₪, וכי תחתום בהקדם על טופס הזמנת שירותי תיווך, המשקף הסכמה זו. בתחילה, לדבריו (עמ' 7, ש' 19-24), הסכימה הנתבעת לשלם סך כולל של 1,950,000 ₪ בלבד, ובהמשך, לאחר שמוכר הדירה סירב להצעה זו, המשקפת תשלום בסך של 1,900,000 ₪ עבור הנכס (ו-50,000 ₪ עבור דמי תיווך), והסכים למכירתו בתמורה לסך של 1,925,000 ₪ (לא כולל דמי תיווך), הסכימה הנתבעת לתשלום כולל בסך של 1,975,000 ₪. בהתאם, נחתם, ביום 9.11.2015, הסכם מכר בין הצדדים (הנתבעת ומוכר הדירה), שלפיו נמכרה הדירה בתמורה לסך של 1,925,000 ₪, ואילו הנתבעת נדרשה לשלם לתובע סך של 50,000 ₪, בגין דמי תיווך.

ואולם, הנתבעת, התחמקה, לדברי התובע, לאחר שראתה את הנכס, מלחתום על טופס הזמנת שירותי התיווך, ואף במעמד החתימה, נמנעה מלחתום על הטופס שהביא עמו, וסירבה לשלם את דמי התיווך, בטענה ששכחה את פנקס השיקים שלה.

בנסיבות אלה, לטענת התובע, יש לחייב את הנתבעת בתשלום דמי תיווך, בשיעור שעליו סוכם בין הצדדים, קרי, בסך של 50,000 ₪.

לטענת התובע, הוא זכאי לדמי תיווך בשיעור האמור חרף העדרו של טופס הזמנת שירותי תיווך וזאת מכוח עקרונות של הגינות ותום לב, אשר יש בהם כדי להשלים, לשיטתו, חסר זה.

לעניין זה הפנה התובע למספר פסקי דין, ובפרט לת"א (י-ם) 44525-02-12 דוויק נ' ישרוטל (פסק דין מיום 28.1.2015); ע"א (ת"א) 2216/09 זינגר נ' סטולר (פסק דין מיום 28.4.2011); ת"ק (חי') 66671-07-17 תמם נ' סמובסקי (פסק דין מיום 14.1.2018). פסק דין אלה תומכים, לטענת התובע, בגישתו, שלפיה יש בעקרון תום הלב כדי להביא לתוצאה של זכאות המתווך לדמי תיווך, גם מקום בו לא נחתם כלל הסכם תיווך.

מנגד, לטענת הנתבעת, לא הוכח כי התובע היה בתקופה הרלבנטית בעל רישיון בתוקף לעסוק בתיווך במקרקעין, מכוח הוראות חוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו-1996 (להלן – חוק המתווכים) – רישיון שקיומו מהווה תנאי שאין בלתו לזכאות לדמי תיווך (סעיפים 2 ו- 14(א)(1) לחוק המתווכים).

לטענת הנתבעת, התובע נמנע מלצרף את רישיונו לכתב התביעה, וזאת חרף הדרישה לצרף לתביעה בסדר דין מהיר את מלוא המסמכים הרלבנטיים. כמו כן, בהמשך, נמנע התובע מהצגת הרישיון לתקופה הרלבנטית, חרף מספר הזדמנויות שניתנו לו לעשות כן, במהלך ניהול התביעה. כך, רישיון תיווך לא צורף לתגובה לבקשה שהוגשה לסילוק התביעה על הסף, למרות שהטענה להעדר רישיון נטענה בבקשה. רישיון תיווך לא צורף גם לתצהיר העדות הראשית של התובע. רק לדיון ההוכחות הביא עמו התובע את רישיונו, ולאחר שהוצג הרישיון, לשאלת בית המשפט, וחרף התנגדות הנתבעת, התברר כי מדובר ברישיון בתוקף לשנת 2017, ולא למועד הרלוונטי לתביעה. הימנעות זו מהצגת הרישיון, מלמדת, לטענת הנתבעת, כי לא רק שלא הוכח כי התובע היה בעל רישיון כנדרש בתקופה הרלבנטית, אלא שאף הוכח ההפך.