תא"מ 40812-02-15 גסלר נ' מרגוליס

התובעת הגישה לביצוע שני שיקים שנמשכו על ידי הנתבעת, כל שיק הוא בסך של 31,500 ₪ ותאריך פירעונם הוא 15.9.14 ו- 15.12.14. השיקים ניתנו לשם תשלום דמי שכירות על פי הסכם שכירות שנערך בין הצדדים, כפי שיפורט להלן. על פי הסכמת הצדדים בדיון שנערך ביום 9.11.15, ניתנה למבקשת רשות להתגונן. יובהר כי כבוד הרשם שדן בבקשת הרשות להתגונן לא פסק הוצאות בעניין זה.

רקע

התובעת הייתה הבעלים של דירת מגורים בת 3 חדרים, המצויה ברחוב דיזינגוף 94 תל אביב. מדובר בדירה יוקרתית וחדישה שצמוד לה מקום חנייה (להלן- הדירה).

ביום 6.3.14 נחתם הסכם שכירות בין הצדדים, לפיו שכרה הנתבעת מהתובעת את הדירה למגורים לתקופה של שנה, החל מיום 15.3.2014 ועד ליום 14.3.2015 ( להלן- הסכם השכירות). הוסכם על דמי שכירות חודשיים בסך של 10,500 ₪, וכן כי תשלום דמי השכירות יבוצע באופן רבעוני, כך שדמי שכירות ישולמו מראש מידי שלושה חודשים. לצורך כך מסרה הנתבעת 4 שיקים שסכום כל אחד מהם עמד על סך של 31,500 ₪ זאת עבור כל תקופת השכירות. שני השיקים האחרונים שנמסרו כאמור, הם נשוא הדיון דנן.

הנתבעת לקשיים כלכליים, ובמהלך חודש אוגוסט 2014 פנתה לתובעת על מנת שהשכירות תועבר לשוכר חלופי שייכנס בנעליה. לפי סעיף 2.3 להסכם השכירות הייתה רשאית הנתבעת להעמיד שוכר חלופי, אולם נדרש אישור מוקדם של התובעת באשר לזהות השוכר החילופי. המאמצים לאיתור שוכר חלופי לא צלחו, ועניין זה יידון בהמשך.

ביום 14.9.2014 פנתה הנתבעת במכתב לתובעת, בו ביקשה כי במקום השיק שתאריך פירעונו 15.9.14, בסך של 31,500 ₪ שלא יכובד, תמומש הערבות הבנקאית שנמסרה לתובעת על פי הוראות הסכם השכירות, שסכומה זהה לסכום השיק. כן הודיעה הנתבעת כי עד ליום 15.12.14 תפנה את הדירה, כלומר, 3 חודשים לפני תום תקופת השכירות. ביום 18.9.14 השיב בא כוח התובעת, כי על פי הסכם השכירות מוטל על הנתבעת לשלם את דמי השכירות עד תום תקופת השכירות, והנתבעת נדרשה לפנות את הדירה לאלתר. השיק שתאריך פירעונו 15.9.14, אכן לא נפרע, והוחזר בציון אכ"מ.

במהלך חודש אוקטובר 2014, הגישה התובעת תביעה לפינוי הנתבעת, במסגרת ת.א. 9625-10-14 בבית משפט השלום בתל אביב (להלן- תביעת הפינוי).ביום 17.11.14 ניתן פסק דין במעמד צד אחד, לפיו חויבה הנתבעת בפינוי הדירה באופן מידי. על פי הפסיקתא, התבקש בית המשפט לפסוק שכר טרחת עו"ד בסך של 99,120 ₪, אולם בית המשפט אישר שכר טרחה בסכום של 5354 ₪, זאת בנוסף לאגרת בית משפט בסכום של 657 ₪.

בקשתה של הנתבעת לביטול פסק הדין אשר ניתן בהיעדר הגנה – נדחתה.

התובעת פנתה להוצאה לפועל לשם מימוש פסק הדין, ונדרשה לפתוח שני תיקים. תיק לביצוע הפינוי שנפתח באופן מידי, ותיק שנועד לגביית ההוצאות, שייפתח רק לאחר שיחלפו 30 ימים ממועד מתן פסק הדין.

ביום 27.11.14, בא כוח הנתבעת פנה במכתב לבא כוח התובעת, בו הודיע כי הנתבעת תפנה את הדירה ביום 10.12.14, כשהדירה במצב תקין וללא חובות. כן ביקש כי הערבות הבנקאית תחולט לשם תשלום דמי השכירות עד אותו מועד.

במכתב מיום 4.12.2014, השיב בא כוח התובעת, כי הערבות הבנקאית נועדה להבטחת התחייבויותיה של הנתבעת על פי הסכם השכירות, ואיננה בגדר אמצעי תשלום של דמי השכירות. לכשתמומש הערבות יהיה זה על חשבון הנזקים והחובות שהותירה הנתבעת, וכן בגין ההוצאות שספגה התובעת אשר הן תוצר ההתקשרות החוזית דנן (נספח ה' לתצהירי התובעת).

ביום 11.12.2014, הגישה הנתבעת תביעה כנגד התובעת במסגרת ת.א. 25114-12-14 בבית משפט השלום בת"א, זאת לטענתה בגין נזקים המסתכמים בסך של 20,000 ₪. ביום 14.5.15 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה התביעה תימחק. בד בבד, סוכם כי התובעת תחזיר לנתבעת את השיקים שנועדו להבטיח את ביצוע התשלומים שוטפים כאמור בסעיף 15.2 להסכם השכירות. כן סוכם כי בתוך 14 ימים ממועד סיומו של ההליך הנוכחי, יהיה רשאי כל אחד מהצדדים לפנות לבית המשפט בבקשה לחייב את הצד שכנגד בהוצאותיו בגין התביעה האמורה. בהתאם, הורה בית המשפט על מחיקת התביעה, וציין כי הצדדים יהיו רשאים בעתיד לעתור להוצאותיהם.

אף השיק השני שתאריך פירעונו הינו 15.12.2014 (עבור שלושת החודשים שתחילתם ביום 15.12.14 ועד 14.3.15 ) לא נפרע עקב מתן הוראת ביטול על ידי הנתבעת.

אין חולק כי הנתבעת פינתה את הדירה ביום 10.12.14. התובעת לא העלתה טענות כלשהן בנוגע למצב הדירה בעת שהחזקה בה הוחזרה לרשותה. ביום 21.12.2014 פנתה התובעת לבנק המזרחי המאוחד בע"מ, ודרשה את מימושה של הערבות הבנקאית על סך 31,500 ₪. הבנק מימש את הערבות והעביר את הכספים לחשבונה.

טענות הצדדים

טענות התובעת: