תא"מ 40775-09-14 בית מרקחת סביון בע"מ ואח' נ' דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ

הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק בתיק זה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

לאחר ששמעתי את עדי הצדדים במסגרת הדיון בפניי והתרשמתי מעדותם, עיינתי בכתבי הטענות על סיכומי הצדדים אני מורה על קבלת התביעה בניכוי אשם תורם בשיעור של 30 אחוזים.

כיוון שהצדדים סיכמו את טיעוניהם בכתב שלא שבשגרה בסוג זה של תיקים, והטיבו לטעון כל אחד מצדו ראיתי לנכון לנמק את החלטתי זו כדלקמן:

אני מקבל את עמדת התובעות בסיכומיהן לפיהן מתקיים בעניינו כלל "הדבר מדבר בעד עצמו" והנתבעת כשלה מלעמוד בנטל לשכנע כי אין בסיס לרשלנות מצדה בכדי להעביר את נטל הוכחת הרשלנות שלה לידי התובעות.

כאמור בפסיקת התובעות בסיכומיהן, הנתבעת הינה גוף מעין שלטוני אשר גובה אגרה עבור הזכות לעשות שימוש בכבישים שתחת חזקתו. בתור שכך, מצופה ממנה לעמוד בקנה מידה מחמיר בכל מה שקשור בסבירות הפיקוח למניעת מפגעים בתחומה. בחינת הראיות מלמדת כי הנתבעת מפקחת על כבישיה בשלושה אופנים מקבילים: האחד, על בסיס הודעה על מפגעים בכביש מצד עוברי אורח, השני, באמצעות מצלמות חיות מתוך חדר בקרה והשלישי, באמצעות פקחים שאחראים על פיקוח לפי מקטעי כביש וזמני ניטור (ביקורי שטח). על הנתבעת להוכיח כי לא התקיים חשד לרשלנות ביחס לכל אחד משלושת אמצעי הפיקוח הנ"ל ואולם בנסיבות תיק זה קשה לומר שכך נעשה שכן היא כשלה בהוכחת סבירות פעולותיה ביחס לאמצעי הפיקוח האנושי והטכנולוגי: בהקשר לפיקוח האנושי, עדות פקח הנתבעת, מר ירון אודסר, מלמדת כי על מספר יחסית קטן של קילומטרים מבוצעים ניתורים מעטים אשר אינם עומדים בקנה אחד עם יכולתם של הפקחים לבצע ניתורים רבים יותר. עדותו של הפקח מצביעה על משך זמן ארוך מאד ביחס לכל נקודת פיקוח שבה הוא מחויב לבקר כאשר במקרה זה לו הייתה מכסת הזמנים נמוכה יותר, מקום בו אין מניעה לכך, הסבירות שמרגע ביקורו בשטח בשעה 12:00 ועד רגע הקריאה על מפגע בכביש בשעה 13:24 , משך כשעה ומחצה, עשויה הייתה הסרתו של המפגע מהכביש למנוע את התאונה.

בהקשר לפיקוח הטכנולוגי, כאן עוד יותר כשלה הנתבעת להוכיח כי פעלה בסבירות כיוון שהגם שהוכח דרך מקרה מעדות הפקח שהיא עושה שימוש תדיר במצלמות חיות אשר מפוקחות על ידה מחדר בקרה אשר מונה 3 אנשים במשמרת, היא לא דאגה להביא לעדות את מי שהיה אמון על הפיקוח בזמן אמת ו/או להביא ראיות שילמדו כי נבצר ממנה מסיבות רציונאליות להבחין במפגע קודם לתאונה ולמנוע אותה. דווקא עדותו של הפקח, שלא נועדה לרכיב זה של הפיקוח, העלתה סימני שאלה בנוגע לסוגיה זו שכן היא ביארה כי ביכולתה של כל מצלמה לצלם בטווח של 3 קילומטרים וחרף זאת לא הובאה כל עדות רלבנטית או ראייה חיצונית אשר תלמד כי עובדי חדר הבקרה של הנתבעת שהיו אמונים על מצלמות אלו, לא כשלו (מכל טעם רציונאלי שהוא) בזיהוי המפגע.

הנה כי כן, ביחס לשני אופני הפיקוח מתוך שלושה שהוצגו, נותרו תשובות בחלל האוויר ומשעל הנתבעת היה ליתן להן מענה, וכך לא קרה, אין לקבוע כי עמדה היא בהוכחת סבירות פעולותיה כלפי התובעות.

לצד דברים אלה, הוכח בפניי כי גם לנהג התובעות אשם תורם עצמי. אשם זה קשור בעובדה שהוא לא זיהה או לא הספיק לזהות בשל נהיגתו הרשלנית את המפגע שעל הכביש ולהיערך אליו כראוי.

מהראיות שבתיק עולה כי רכב התובעות נפגע משאריות של צמיג גדול שהועפו לעברו [ ראה עדות עד התובעות בעמ' 3 שורה 22 לפר' הדיון ועדות עד הנתבעת בעמ' 4 שורה 29 לפר' הדיון אשר טען כי פינה מהמקום צמיג גדול של רכב מסחרי, עדות אשר תאמה את דו"ח האירוע של הנתבעת]. כן הוכח מעדות נהג התובעות כי עובר לתאונה נמצאו אנשים עומדים לצד הדרך ליד מספר רכבים שנפגעו אף הם מהמפגע. מדובר איפה בזירה שקשה להתעלם ממנה ואשר בוודאי נראתה מרחוק וזאת על רקע תוואי הדרך המישורי למרחקים ואור היום ששלט במקום.