בנימין נ' גרינברג

בפניי תביעה כספית, אשר החלה כבקשה לביצוע שטר שהוגשה ללשכת ההוצאה לפועל. 

1.  

   התובע הגיש לביצוע בהוצאה לפועל, בחודש ינואר 2014, ארבעה שיקים משוכים על שם הנתבע - שיק אחד על סך 37,500 ₪ נושא תאריך 5.11.08, שני שיקים על סך 4,500 ₪ כל אחד, (נושאים תאריך 1.10.08, 1.11.08) ושיק נוסף על סך 4,000 ₪, נושא תאריך 1.11.08.

    

   הנתבע הגיש התנגדות, שבסופו של יום, לאור הסכמת הצדדים בפרוטוקול הדיון מיום 12.11.15, התקבלה, ותצהיר ההתנגדות הפך לכתב ההגנה.

    

   בקליפת אגוז, במסגרת ההתנגדות טען הנתבע כי התובע הינו אדם שעיסוקו במתן הלוואות חוץ בנקאיות, אליו פנה הנתבע בבקשה למתן הלוואה, בהמלצת חתנו, עקב מצוקה כלכלית אליה נקלע. הנתבע טען כי מאחר ומדובר בהלוואה שחל עליה חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג – 1993 (להלן: "החוק" או "חוק הלוואות חוץ בנקאיות"), ומשלא עמד התובע בדרישות החוק, הרי שדין תביעתו להידחות, ומכל מקום, טען הנתבע כי החזיר את החוב בגין ההלוואה שנטל.

    

   עוד הלין הנתבע על כך שהשטרות הוגשו לביצוע כ – 5 שנים לאחר חלוף המועד הנקוב בהם לפרעונם.

    

2. ביום 21.4.16 הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם התובע.

    

   במסגרת תצהיר עדותו הראשית ציין התובע, כי הינו מפיץ עצמאי של גלידות מתוצרת חברת שטראוס, וכי בין לקוחותיו היה גם חתנו של הנתבע, מר מאיר פינקל, אשר רכש ממנו סחורה ושילם לו, בין היתר, בשיקים של הנתבע.

    

   בשלב מסויים, כך טען התובע, הצטבר חוב של כ – 60,000 ₪ בשיקים של הנתבע. הנתבע, אשר היה שרוי בקשיים כלכליים, לא יכול היה לפרוע את השיקים, ולבקשתו, לקח התובע הלוואה מהבנק, מסר לידי הנתבע סכום נוסף של 40,000 ₪, וסוכם ביניהם כי הנתבע יפרע את הסכום הכולל של החוב (על סך 100,000 ₪), בצירוף הריבית שבה יחוייב התובע ע"י הבנק.