תא"מ 39625-04-15 אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ נ' שלי ואח'

1.לפניי תביעה כספית בסדר דין מהיר שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 10.02.2014, בין כלי רכב, מ"ר 28-515-13, שבעת התאונה היה בבעלות התובעת (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 44-063-27, שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבעת 1 ומבוטח על ידי הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעות") (ולהלן: "התאונה").

2.אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה.

3.נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה נשמעו ראיות הצדדים, והעידו הנהגים המעורבים בתאונה.

4.בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבלה חלקית.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שנהגת רכב הנתבעות תישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 70% ואילו נהג רכב התובעת יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 30%.

חרף הסכמת הצדדים למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי לנכון ליתן הנמקה קצרה לביסוס מסקנתי:

אני מאמין לנהג רכב התובעת כי לפני הגעתו לנקודת המפגש עם רכב הנתבעות משאית עמדה משמאלו והסתירה לו את שדה הראיה לכיוון שמאלה, כך שלא יכול היה לראות את הגעתו של רכב הנתבעות לצומת. נהג רכב התובעת הותיר בי רושם של מהימנות.

איני מקבל את גרסתה של נהגת רכב הנתבעות לפיה ברחוב בו נסע רכב התובעת אין יכולה משאית לעמוד במקביל מאחר שמדובר ברחוב צר. הנתבעות לא הציגו כל אסמכתא בעניין זה, כפי שהתובעת הציגה (ת/3), ששם בתמונה התחתונה נראה כי יש די מקום גם למשאית לעמוד בצד השמאלי של הרחוב וגם לרכב התובעת לנסוע על הכביש.