תא"מ 39602-05-12 א. פורת,משרד עורכי דין ואח' נ' אפשטיין ואח'

התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבעים לתשלום הפרשי שכר טרחה. הנתבעים התגוננו בפני התובענה ואף הגישו תביעה שכנגד להשבת שכר הטרחה ששולם. בהליך נפרד התבררה תביעת הנתבעים כנגד התובעת, במסגרתה הועלו טענות המתייחסות לנזקים שנגרמו על פי הנטען לנתבעים, מחמת התנהלות התובעת.

בדיון שנערך בתיק זה ביום 24.3.2013 נקבע (בהסכמת הצדדים) שההכרעה בתיק הנוכחי תעוכב עד להכרעה בתיק הנוסף.

ביום 10.7.2014 ניתן פסק-דין בתיק הנוסף. תביעת הנתבעים כנגד התובעת – נדחתה, כאשר בפסק-הדין ישנן קביעות אשר יש בהן כדי לחייב את הצדדים בתיק הנוכחי.

התובעת עתרה בבקשה למתן פסק-דין בתביעות המתבררות בהליך הנוכחי (תביעה ותביעה שכנגד). הנתבעים מתנגדים לבקשה, משני טעמים: האחד – הוגש ערעור אחר פסק-הדין ולפיכך ההליך מוסיף להיות "תלוי ועומד"; השני – התביעה הנגדית לא נידונה ואין לגביה מעשה בי-דין או השתק פלוגתא.

התובעת השיבה לאמור בתגובה.

לאחר בחינת נסיבות העניין, נחה דעתי שדין הבקשה להתקבל.

בכל הקשור לטיעון הראשון, בהתאם לדין: "הכלל הוא, כי העובדה שבעל-דין שכנגדו ניתן פסק-הדין נקט בהליכי ערעור על פסק-הדין אינה משפיעה על כוחו המחייב של פסק-הדין, נשוא הערעור, כמעשה בית-דין לכל דבר ועניין. משעמד פסק-הדין במבחן הסופיות לצורך כלל ההשתק, יהווה מחסום דיוני, בין כהשתק-עילה ובין כהשתק-פלוגתא, בהתדיינות נוספת בין אותם צדדים, אפילו תלויים ועומדים הליכי ערעור על פסק-הדין. כלל זה חל אפילו הורה בית-המשפט, לבקשתו של בעל-הדין המערער, על עיכוב ביצוע פסק-הדין עד למתן ההכרעה בערעור" [נ' זלצמן, מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א – 1991), 246 – 247; ראו האסמכתאות המובאות שם; ראו גם האסמכתאות המובאות בתשובת התובעת לתגובת הנתבעים]. על יסוד האמור, פסק-הדין שניתן בהליך הנוסף מחייב את הצדדים גם בהליך הנוכחי, אף אם הוגש אחריו ערעור. בכל הקשור לשאלות שעשויות להתעורר אם הערעור יתקבל, ראו שם בעמ' 253 – 254. קיימת אפשרות לעתור בבקשה לעיכוב הליכים עד להכרעה בערעור. הנתבעים עתרו בבקשה כאמור במסגרת תגובתם לבקשה, כסעד חלופי. עולה מהתשובה לתגובה שהתובעים אינם מסכימים. בנסיבות העניין, כאשר מלכתחילה לא נקבע שיש להמתין עד לאחר שפסק-הדין בהליך הנוסף יהיה חלוט, בהיעדר הסכמה אחרת כיום, כאשר ביצוע פסק-הדין לא עוכב עד להכרעה בערעור ובשים לב לעובדה שהתביעות המתבררות בפני הן תביעות כספיות, על כל הכרוך והמשתמע מכך, איני מורה על עיכוב ההליכים.

בכל הקשור לטיעון השני: בתביעה שכנגד נטען שהנתבעים זכאים להשבה של מלוא שכר הטרחה ששולם על ידם לנוכח הפרת ההסכם על ידי התובעת, הפרה שאילצה אותם לשכור שירותיו של עורך-דין אחר, כאשר הצדדים הגיעו להסכם פשרה (סעיף 5 לתביעה שכנגד) וממילא התובעת אינה זכאית לשכר הטרחה (ביחס לחלק ששולם זה מכבר), כאשר היא הפרה את ההסכם עם הנתבעים ופעלה לרישום זכויותיהם בלשכת רישום המקרקעין רק לאחר שהוגשה על ידם תביעה. נטען שהתובעת פעלה בחוסר תום לב.

בפסק-הדין ישנן קביעות, אשר יש בהן כדי לחייב את הצדדים בהליך הנוכחי (בתביעה שכנגד). הטענה לעניין קיומו של הסכם פשרה לא התקבלה (סעיף 37 לפסק-הדין); נקבע שהנתבעים הפרו את ההסכם עם התובעת כאשר נמנעו מלשלם את מלוא שכר הטרחה בעם חתימת ההסכם (סעיף 38 לפסק הדין); טענות הנתבעים בכל הקשור לעיכוב ברישום הבית המשותף לא התקבלו או שנדחו מחמת היעדר הוכחה (בין היתר סעיפים 57, 58, 60, 66 ו - 68 לפסק-הדין). יוצא, אפוא, שדין התביעה שכנגד – להידחות.

על כן, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 14,216 ₪, כל זאת בצירוף אגרת משפט ע"ס 365 ₪, הכל בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. התביעה שכנגד – נדחית. כמו כן ישאו הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות ושכ"ט ב"כ התובעת ע"ס 5,000 ₪.

המזכירות מתבקשת לשלוח את פסק-הדין אל הצדדים.

התיק ייסגר.

ניתן היום, י"א חשוון תשע"ה, 04 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.