תא"מ 39552-04-16 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פנקר ואח'

1.לפניי תביעת שיבוב, בסדר דין מהיר, בגין תגמולי ביטוח ששילמה התובעת למבוטחה בעקבות נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים.

תאונת הדרכים ארעה ביום 21.07.2015, בין כלי רכב, מ"ר 14-256-52 שבעת התאונה היה מבוטח על ידי התובעת (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מסוג משאית, מ"ר 67-494-32 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבע 1 ומבוטח על ידי הנתבעת 2 בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "המשאית") (ולהלן: "התאונה").

2.אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לאחריות לקרות התאונה ובאשר להיקף הנזק.

3.נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה הוצגו ראיות הצדדים, ונשמעו עדויותיהם של נהגי כלי הרכב המעורבים בתאונה.

4.עוד בתחילת הדיון, הגיעו הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5.על יסוד מכלול החומר המונח לפניי, לרבות תמונות ששוגרו על ידי ב"כ הנתבעים לתיק בית המשפט לאחר קיום ישיבת ההוכחות, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שנהג המשאית יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 60% ואילו נהגת רכב התובעת תישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 40%.

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי.

אני סבור כי עיקר האחריות לקרות התאונה חל על נהג המשאית, זאת מאחר שנהג המשאית אישר בחקירתו הנגדית כי הגם שהוא נסע על נתיב השמאלי ביותר הפונה שמאלה בצומת הרחובות יגאל אלון ודרך השלום ורכב התובעת הוא שסטה לנתיב נסיעתו, הוא הבחין ברכב התובעת הסוטה שמאלה בעודו עומד בנתיבו. במצב זה בו המשאית עומדת בנתיבה, לא ברור הכיצד התרחש המפגש בין כלי הרכב. הרי מוקדי הנזק בכלי הרכב הם הפינה הקדמית הימינית של המשאית והדופן השמאלית האחורית ברכב התובעת. מוקדי נזק אלו מצביעים כי רכב התובעת הספיק כמעט כולו לסטות לנתיב נסיעתה של המשאית, אחרת היה נפגע בחלק הקדמית של הדופן השמאלית. אם צודק נהג המשאית באומרו כי הבחין ברכב התובעת הרי שיוצא כי נהג המשאית המשיך בנסיעתו חרף סטייתו של רכב התובעת ותוך הכנסת נהגת רכב התובעת, רכב התובעת, את עצמו ואת המשאית למצב של סיכון. זאת במקום לאפשר לנהגת רכב התובעת להשלים את סטייתה שמאלה.