תא"מ 38917-08-14 רון נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ

ביום 22.1.17 הוגשה בקשה מטעם התביעה, והו ביקשה ב"כ התובעת המלומדת שביהמ"ש יתקן טעות שנפלה בפסק הדין בהתאם לסעיף 81 לחוק בתי המשפט (להלן: "החוק"), או לחלופין יבהיר קביעותיו.עסקינן בתביעה מכוח פוליסת אובדן כושר עבודה (להלן: "הפוליסה"). ביום 20.1.17 ניתן פסק דין המחייב את הנתבעת לשלם לתובעת תגמולי ביטוח בסך של 36,562 ₪ בניכוי סך של 5,625 ₪ ששולם לפניכן לתובעת (להלן: "פסק הדין"). קבעתי שהנתבעת שהתה בתקופת אי כושר של שישה חודשים, וכי יש לנכות מתקופה זאת את ההמתנה שסוכמה בפוליסה, תקופה בת שלושה חודשים.

בבקשה טענה ב"כ התובעת המלומדת כי היא סבורה שביהמ"ש שגה בקביעתו לנכות 3 חודשי המתנה, שכן נעלמו מעיניו את שסוכם בפוליסה, שבהינתן והנתבעת תשהה בתקופת אי כושר בחודשים החמישי והשישי מיום פגיעתה, תזכה בפיצוי רטרואקטיבי בגין חודשי ההמתנה- השני והשלישי, ובכך תזכה לפיצוי בסך של 59,062 ₪ לפי החישוב שלהלן: 11,250 (בסיס השכר שנקבע בפסק הדין) X5.25 חודשים לאחר תקופת ההמתנה הנכונה, במקום 3.25.

ב"כ הנתבעת התנגד לבקשת הנתבעת וטען כי לא מדובר בעניין שניתן לתיקון בהתאם לסעיף 81 לחוק, אלא מדובר בטעות מהותית, ועל כן אין להיעתר לבקשת התביעה.

בתשובה לתגובה שהוגשה ביום 30.1.17 טענה ב"כ התובעת כי מדובר בטעות טכנית ולא מהותית, מה גם שב"כ הנתבעת לא נימק התנגדותו לגופו של עניין.

דיון והכרעה

סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט בהאי לישנא:

"מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד יום מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה; לענין זה ^– "טעות" ^– טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה".

סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 81 לא נועדה לאפשר לשופט תיקון שגגות מהותיות בפסק הדין, אלא רק לבטא בצורה מתוקנת את שבעליל התכוון מלכתחילה לומר בפסק דינו (ראו רע"א 9066/01 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' חיים שטיינר, [פורסם בנבו] תק-על 2002 (1) 31). מדובר בעיקר בתיקון שיבושים טכניים שחלו בפסק הדין (ראו ע"א 2005/03 גילה ברנר נ' אברהם ברנר) וברור שתיקון טעויות מהותיות או השלמת חסרים מהותיים בפסק הדין תוך שינוי הסכומים שנפסקו יכולים להיעשות רק על דרך הערעור (ראו ע"א 9085/00, אברהם שטרית ואח' נ' אחים שרבט חברה לבנין בע"מ, פ"ד נז(5) 402).

ציינתי כבר בעבר שאימצתי את תובנות היועצים הארגוניים שנשכרו על ידי הנהלת בתי המשפט הסבורים שעל השופט להיות SATISFICER ולא OPTIMIZER , במיוחד לאחר שליוויתי למנוחתו האחרונה עמיתי ורעי השופט מוריס בן עטר ז"ל שמונה לשיפוט, כמוני, בשנת 2002.

מוריס ז"ל היה פרפקציוניסט ו -OPTIMIZER . שום החלטה או פסק דין לא יצאה מתחת ידו אלא לאחר שקלא וטריא יסודית ולאחר ביצוע טיוטות רבות, והדבר היה בסופו של דבר בעוכריו (ולעניין הלחצים בו נתון השופט הבודד בערכאה הדיונית ראה במאמרי לזכרו של מוריס ז"ל: "תופעה חדשה ומדאיגה: השפיטה המתגוננת").

לא יכול להיות חולק שבחירת הדרך של SATISFICER מביאה לצידה יתרונות רבים הן לצדדים שבתיק תוך הפחתת עינוי הדין שנגרם להם והן לצדדים בתיקים האחרים הממתינים לתורם בבית המשפט והן למערכת המשפט בכללותה במניעת סחבת וביקורת ציבורית קשה כתוצאה מכך. דרך זו גם מאפשרת שמיעת דיונים ברצף ומתן פסקי דין כשנושא המחלוקת ועדויות הצדדים עודם "טריים" בזיכרונו של השופט.

אך אליה וקוץ בה. לצד יתרונות אלו, החיסרון הברור והמוחשי ביותר מתרחש בעליה ההסתברותית של הסיכוי לפגמים וטעויות בפסקי הדין. סביר להניח שצמצום הזמן שמוקדש לעיון חוזר בכל החומר שבתיק כגון פרוטוקולים ומוצגים, בהתעמקות בטיעוני הצדדים, במחקר המשפטי, בהתייעצויות עם שופטים אחרים בסוגיות משפטיות ובשקלא וטריא עד לכתיבת פסק הדין ובמיוחד במספר הטיוטות לפני הנוסח הסופי, יכול להביא לטעויות.

יתכן שדרך עבודה זו גורמת בעקיפין להעמסת עבודה נוספת על ערכאת הערעור, אך נראה כי לצורך השגת תועלת מצרפית לציבור כולו כאמור לעיל, אין מנוס מכך.