תא"מ 38754-03-16 שלם נ' ערמי

לפניי תביעה כספית על סך של 34,650 ש"ח שעילתה עשיית עושר ולא במשפט. 

1.בכתב התביעה נטען כך: התובעת והנתבעת הן בעלות זכויות קנייניות בדירות בבית משותף. דירת התובעת ממוקמת בקומת הקרקע ודירת הנתבעת בקומה שמעליה. ביום 16.10.1990 הרחיבה התובעת את דירתה והוסיפה לה כ-34 מ"ר. בנייה זו הקימה שלד שעל גביו הרחיבה הנתבעת, בשנת 2011, את דירתה-שלה. התובעת טוענת שיש לחייב את הנתבעת ב"דמי שימוש ראויים" עבור השלד שבנתה ושהנתבעת משתמשת בו, בסך של 34,650 ש"ח, לפי עלות הבניה כמוערך בחוות דעת שמאית. במהלך השנים התנהל דין ודברים והנתבעת התחייבה לשלם עבור השימוש בשלד. בדיעבד התברר לתובעת שהנתבעת נהגה כך לגרום לתובעת להסיר התנגדות שהגישה לבקשה של הנתבעת למתן היתר בנייה. משלא גובשה הסכמה בעניין, הוגשה התובענה דנן.

2.הנתבעת טוענת שיש לדחות את התביעה מכמה וכמה טעמים: ראשית, היא התיישנה; שנית, התובעת חבה לה כסף בגין מחצית עלות בנייתו של גג רעפים, ויש לקזזו מכל סכום שייפסק; שלישית, התובעת מכרה את דירתה בחודש אוקטובר 2015, ואינה זכאית להשתתפות שמקורה בזכות הבעלות שהועברה לאחר; רביעית, התובעת לא גילתה שביום 14.8.2007 נחתם הסכם שבו התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת סך כולל של 11,000 ש"ח עבור שימוש בתשתית השלד (נספח ג' לכתב ההגנה; להלן – "ההסכם"). הסכם זה ממצה את החובות והזכויות, והתובעת אינה זכאית לתשלום החורג ממנו, זכאות שממילא התיישנה. מעבר לכך התביעה לוקה בשיהוי מאיין משום שהנתבעת מתקשה כיום להוכיח ששילמה לתובעת כסף בהתאם להסכם.

3.בכתב תשובה טענה התובעת שהנתבעת הרחיבה את הדירה בשנת 2010, ועבודות הבניה החלו בחודש ספטמבר 2010. מאז לא שילמה הנתבעת את דמי השימוש כמתחייב בדין, חרף פניות חוזרות ונשנות מצד התובעת, עוד בטרם ניתן היתר בנייה להרחבת הדירה. זוהי עילת תביעה נמשכת הנולדת כל יום מחדש, ולכן אין התיישנות. התובעת מעולם לא זנחה את טענותיה. היא עותרת לסעד עבור תקופה שהייתה בעלת הדירה. זהו סעד אישי, שאינו קשור בזכויות הקנייניות בדירה, ומכירתה לצד שלישי אינה מעלה ואינה מורידה. התובעת מאשרת שנכרת הסכם. הנתבעת התחייבה לשלם 11,000 ש"ח ב-11 תשלומים שווים וכן 1,000 ש"ח נוסף; מתוכם היא שילמה 2,000 ש"ח בלבד, ובכך הפרה אותו הפרה יסודית. לכן זכאית התובעת לשיטתה לדמי שימוש ראויים לפי חוות דעת שמאית, בסכום המשקף מחצית משווי הבנייה. ביום 14.8.2011 כתבה הנתבעת לתובעת מכתב ובו העלתה טענת קיזוז חסרת בסיס. מכתב זה, כך התובעת, מוכיח שהנתבעת לא קיימה את ההסכם.

4.הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו על תצהיריהם. התיק התנהל בסדר דין מהיר.

5.לאחר שעיינתי בחומר הראייתי ובסיכומים, מצאתי שדין התביעה להידחות.

6.התביעה נשענת כולה – מן המסד ועד הטפחות – על עילת עשיית עושר ולא במשפט (סעיף 1.2 לסיכומי התשובה). ההסכם שנחתם בין הצדדים כלל לא נזכר בכתב התביעה (אף שהיה מקום להזכירו כדי להניח תמונה עובדתית מלאה), והתובעת אינה טוענת לזכות מכוחו. על כן יש לבחון את התביעה בראי דיני עשיית עושר בלבד.

7.אין חולק שהתובעת השביחה את הדירה שבבעלותה לשם קידום אינטרס עצמי. לפי העיקרון הכללי, המעוגן בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, "מי שפעל לקידום אינטרס עצמי איננו זכאי להשבה מאנשים אחרים אשר הפיקו אגב כך או באופן אינצידנטלי תועלת מפעולתו" (דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א 205 (מהדורה שלישית, 2015)). עקרון זה מושתת על ההנחה שמי שפועל לקידום עניינו-שלו עושה זאת ללא פגם ברצון (שם, בעמ' 208). הוא אינו זכאי להסתמך על כך שיזכה לשיפוי בדיעבד, בין במקרה שבא בדברים עם הזוכה ולא קיבל את הסכמתו לקבל תשלום, בין במקרה שלא בא עמו בדברים מראש ומנסה לכפות עליו בדיעבד החלטה שלא היה שותף לה. מסקנה זו מתיישבת עם ההסדר המעוגן בסעיף 31(א)(3) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, אשר מגביל את חובת ההשבה בין שותפים במקרקעין למקרים שבהם נעשתה פעולה לשמירה והגנה על הקיים, להבדיל משיפור והשבחה. מקום ששותף אינו זכאי להשתתפות בהוצאות להשבחת מקרקעין ללא הסכמת השותפים, קל וחומר שאין מקום להכיר בזכות של צד שלישי להשתתפות כזו. יש מקום לחרוג מן הכלל כאשר התקיים "יסוד נוסף" היוצר הסתמכות ראויה להגנה, כגון התחייבות משתמעת לשאת בהוצאות, או התנהגות בלתי הוגנת אחרת שמצדיקה זאת (שם, בעמ' 216, 224).

8.מחומר הראיות עולה שהתובעת בנתה את השלד עוד בשנת 1990 לקידום אינטרס עצמי. אין ראיה לכך שבזמן אמת היא הסתמכה על כך שהנתבעת תשתתף בהוצאות. אף אין ראיה שהדבר היה מתואם עם הנתבעת או שניתנה הסכמתה בעקיפין. ההיפך הוא הנכון. שנים רבות ניסתה התובעת, לשיטתה היא, לגרום לנתבעת לשאת בהשתתפות, אך הנתבעת סירבה לכך. הנתבעת הסכימה לשלם לראשונה כשביקשה להרחיב את דירתה, שנים הרבה לאחר בניית השלד וללא קשר אליה, ולשם כך ביקשה היתר בנייה. התובעת התנגדה להיתר, והתנתה את הסרת ההתנגדות בכך שהנתבעת תסכים בדיעבד להשתתף בעלות השלד (סעיף 3.5 לכתב התשובה). הנתבעת נאלצה להסכים.