הראל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ ואח'

 1.לפניי תביעה ותביעה שכנגד, בסדר דין מהיר, שעילתן נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים מיום 10.12.2014 בין כלי רכב, מ"ר 87-882-64 שבעת התאונה היה מבוטח על ידי התובעת 1 ובבעלות התובע 2 שהם גם הנתבעים שכנגד (להלן: "רכב התובעים") לבין כלי רכב, מסוג אופנוע, מ"ר 79-538-73 שבעת התאונה היה מבוטח על ידי הנתבעת 1 בביטוח אחריות לנזקי צד ג' ובבעלות הנתבע 2 שהינו התובע שכנגד (להלן: "האופנוע") (ולהלן: "התאונה").

2.אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה ולגבי היקף הנזק.

3.נערכה לפניי ישיבת הוכחות במסגרתה נשמעו ראיות הצדדים, והעידו נהגי כלי הרכב המעורבים בתאונה.

4.בתום הדיון בתביעה, הגיעו הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק בכלי הרכב, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה העיקרית להידחות ודין התביעה שכנגד להתקבל במלואה.

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי:

אני מעדיף את גרסתו של נהג האופנוע שהתיישבה עם מוקד נזק ברכב התובעים והייתה מהימנה עליי, על פני גרסתו של נהג רכב התובעים שהייתה מהוססת, בלתי עקבית ובלתי קוהרנטית.

נהג רכב התובעת העיד כי אינו זוכר את מקום התאונה, אם היה בכביש איילון צפון או בכביש אחר. לעומת זאת, נהג האופנוע העיד בצורה ברורה לגבי מקום התאונה, לפיה התאונה ארעה בכביש איילון צפון, דבר שנתמך בטופס מידע על נתוני תיק תאונת דרכים שהופק על ידי משטרת ישראל (נ/2).

כמו כן, טענתו של נהג רכב התובעים, לפיה האופנוע הגיח מאחור התנגש בדופן השמאלית של רכבו וכתוצאה מכך המראה השמאלית של רכבו הועפה אינה מתיישבת כהוא זה עם תמונות הנזק לרכב התובעת ובייחוד תמונות שסומנו 5 ו-6, לפיהן עולה כי גב המראה השמאלית הוא שניזוק, ולא המראה עצמה. לא בכדי בית המשפט הפנה לנהג רכב התובעים שאלה בעניין (עמ' 3, שורות 4-3 לפרוטוקול). אם כך, הרי שלא ניתן לקבל את טענתו של נהג רכב התובעים כי האופנוע הוא שהגיח מאחור וסטה ימינה לעבר רכב התובעים, שאז הייתי מצפה לראות פגיעה במראה עצמה ולא פגיעה בגב הפלסטיק של המראה. הדבר מתיישב דווקא עם סטייתו שמאלה של רכב התובעים לעבר האופנוע.

הטענה של ב"כ התובעים כאילו גם אם רכב התובעים הוא שסטה שמאלה, עדיין המרחק בין נקודת הסטייה של רכב התובעים לאופנוע היה בערך "רבע נתיב" כדי שנהג האופנוע יוכל להבחין ברכב התובעים (עמ' 5, שורות 4-3 לפרוטוקול), הינה טענה לא רצינית מאחר שראשית, לא הובאו תמונות מזירת התאונה על מנת ללמוד על רוחב הנתיבים ומאחר ששנית, בנסיבות שמדובר בסטייה פתאומית, כאשר כלי רכב נוסעים במקביל זה לזה, לא ניתן לצפות מכל נהג כי יבחין בכל סטייה לעברו. משום כך גם איני מטיל על התובע שכנגד אשם תורם, שכן שוכנעתי כי לא היה ביכולתו למנוע את התאונה.