תא"מ 38064-05-15 חן המקום בע"מ נ' אקון ואח'

בפני תביעה כספית, בסך 10,880 ₪, שעניינה הרשמי נזק שנגרם כתוצאה מתאונת דרכים, אך בפועל עניינה מחלוקת לגבי הוצאות ההליך, שכן בסופו של יום הן האחריות והן הנזקים אינם שנויים במחלוקת. הנתבעת 2 תכונה להלן, לשם הפשטות, הנתבעת.

טענה אחת, אשר כבר יושבה בהסכמה, נגעה לתוספת המע"מ על הנזקים הנתבעים, הגם שהתובעת מנכה מס תשומות – ואכן, התובעת מסכימה להפחתת סכום התביעה בהתאם.

בקצרה, התובעת טוענת שהנתבעת דחתה אותה בלך-ושוב, נמנעה מלשלם, הציבה דרישות בלתי סבירות באשר למקום בו ייבדק רכב התובעת ע"י שמאי הנתבעת וכן דרשה מסמכים שקיבלה. לשיטתה, התביעה הוגשה רק 4 חודשים לאחר התאונה, ולאחר שלא הגיע מענה משביע רצון מאת הנתבעת. מנגד, הנתבעת טוענת כי דרישותיה למסמכים לא נענו, כי שלחה דרישה לבדוק את הרכב מספר ימים לפני שהוגשה התביעה, ועל כן לא היה נכון להגיש את התביעה. הנתבעת טוענת שזכותה לבדוק את הרכב כדבעי נפגעה, עד שבסופו של דבר – לאחר הגשת התביעה, ולאחר שהתובעת כבר עמדה על תשלום הוצאות משפט בנוסף על הנזק – התאפשר לה הדבר. הנתבעת אף הוסיפה וטענה, כי הרכב משועבד ועל כן לא ניתן לשפות את התובעת בעד נזקיה.

קיצרתי בתיאור הטענות, באשר הפירוט מיותר, וממילא חלקו שנוי במחלוקת ולא נשמעו לגביו ראיות. אין ספק, כי ניתן היה, ברוח טובה ובשיתוף פעולה, להיטיב וליישב את המחלוקת בין הצדדים, לפני הגשת התביעה, ולבטח שלאחריה. בפועל, ותחת זאת, התקיימו בתיק 2 דיונים, וניתנו בו לא פחות מ-20 החלטות, אשר במהלכן ניתנה החלטתי מיום 18.5.2016, בה הועמדו שני הצדדים על החומרה בה רואה בית המשפט את השחתת הזמן לריק, מקום בו המחלוקת האמיתית היא קרובה לזניחה. ניתן היה לפתור את המחלוקת בהידברות ישירה, ולכל היותר – בהסכמת בית המשפט למתן פסק-דין לפשרה, בלא נימוקים, עוד בתחילת הדרך. הצדדים לא בחרו בדרכים אלה, והצריכו את בית המשפט להשקיע זמן רב בניהול ההליך ובכתיבת החלטות.

על אף כל האמור, אני סבור, כי המחדלים שנפלו בחלקם של שני הצדדים, בכל הנוגע להעברת אינפורמציה ודרישות, ובכל הנוגע להעדר היכולת להגיע להסכמות, מתגמדים לעומת הנקודה האחת, והיא כי סכום הנזק (שכאמור, אינו שנוי במחלוקת) לא שולם עד יום הדיון האחרון (ומן הסתם גם לא שולם עד היום, שכן לא הוגשה הודעה אחרת לתיק), בחלוף חודשים ארוכים מיום שבו היה ידוע כי אין מחלוקת בין הצדדים באשר לסכום הנזק עצמו.

בדיון הועלתה, לראשונה כך נדמה, טענת השעבוד כעילה להצדקת אי התשלום, אולם לא מצאתי בה ממש, בהינתן שחלקו הארי של התשלום (למעט סך של פחות מ-800 ₪, שהוא עבור ירידת ערך) עניינו שיפוי עבור תיקון נזק ברכב – שיפוי שאין לו דבר וחצי דבר עם שעבוד הרכב, והזכאי לו הוא המתקן. כל זאת מעבר, כמובן, לטענת התובעת, כי השעבוד בפועל הוסר.

בסיכומו של דבר, אפוא, דומה שפתרון נכון יהיה חיוב הנתבעת – מעבר לתשלום החוב הנתבע (בניכוי רכיבי המע"מ) – בהוצאות בסכום משמעותי, אולם קביעה, כי חלקו הארי של סכום ההוצאות ישולם לטובת קופת אוצר המדינה.

אני מקבל, אפוא, את התביעה, בהסתייגות דלעיל לעניין המע"מ, ומורה לנתבעים לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: סכום התביעה (בניכוי רכיבי המע"מ), אגרת התביעה, שכר העד שהתייצב (לשני הדיונים, כפי שנפסק), ושכ"ט עו"ד בסך 600 ₪. עוד אני מחייב את הנתבעת 2 בהוצאות לטובת קופת אוצר המדינה בסך של 2,400 ₪. כל הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום.

במידת הצורך, ניתן להגיש פסיקתה לחתימתי.