מי חדרה בע"מ נ' דן שפריר - משרד עורכי דין ואח'

עיינתי בשלל המסמכים שהגישו הצדדים לתיק והגעתי למספר מסקנות בנוגע להמשך ההליך כאן, אשר יובהרו להלן:

1. תביעת התובעת החלה בבקשה לביצוע תובענה על סכום קצוב אשר הוגשה ללשכת ההוצאה לפועל כנגד הנתבע 1 בלבד. לימים ביקשה התובעת לתקן את תביעתה ביחס לזהות הנתבעים כאן ולהוסיף נתבעים נוספים בהתחשב בטענות הנתבעת 1 ומסמכיה. יחד עם זאת, סכום התביעה ועילת התביעה לא שונו, ולא ניתנה רשות לתקנם. עיון במסמכי התובעת התומכים בבקשת הביצוע עולה כי סכום התביעה הוא נגזרת של חיובים שהצטברו במהלך השנים 2009-2010 וכן הצמדה של הסכומים האמורים וחיובים בגין הוצאות גביה וכיוב'. הצדדים מופנים לעיין בעניין זה בנספחי כתב התביעה, ובמיוחד בעמודים 124-125 לבקשת ההתנגדות (נספחי בקשת הביצוע), וכן לעמוד 112 שם (ר' למען הנוחות עמ' 12-13 ל"מצב חשבון לקוח", המהווים לכאורה סיכום של החוב הנתבע, הן על פי לשון המסמך והן על פי תוכנו וזהותו לשיעור החוב הנתבע כאן).

    

2. תביעתה המקורית של התובעת הוגשה כאמור כנגד הנתבעת 1 בלבד, ועד לרגע זה לא הוצג לי כל מסמך המעיד על כך שהנתבעת 1 החזיקה בנכס כולו (המכיל, כך מתברר מכתבי הטענות של הצדדים, 4 תאים). עיון בהסכם המכר שנערך ביום 13/6/95, המעיד על רכישת הזכויות בנכס בין היתר על ידי הנתבעת 1 (להלן: ההסכם המקורי), מלמד כי לזו היו לכל היותר 35.3% מהזכויות בנכס, עד למועד מכירתן בשנת 2012 לנתבע 3, אחד משלושת הרוכשים הנוספים על פי ההסכם המקורי.

    

   כך, ובהתאמה אין לייחס לנתבעת 1 יותר מאשר חיוב בגין 35.3% מהחיובים שהצטברו בתקופה הנזכרת לעיל.

    

3. הואיל והנתבעת 1 אינה חולקת על זכויותיה בנכס בתקופה הרלוונטית, הרי שלא מצאתי לייחס לעובדה שלא הוצג לפניי מסמך המעיד על פנייתה לרישום החזקתה בנכס ביחס לחלק היחסי שבבעלותה על שמה, משום הצדקה לדחיית התביעה היחסית נגדה על הסף.

    

4. לנתבע 4 נמכרו במסגרת ההסכם המקורי 25% מהזכויות בנכס, ובהתאמה אין לחייבו ביותר מאשר החלק היחסי בחיובים על פי חלקו בנכס ביחס לאותה תקופה.

    

   התביעה נגדו הוגשה ביום 27/9/16, ובהתאמה יש לקבוע כבר בשלב מקדמי זה כי כל חיוב שנוצר עד ליום 28/9/09 בו הוא חב – התיישן זה מכבר ערב הגשת התביעה כנגדו.