תא"מ 37554-11-13 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' גולדברג

האם נהג, שבית משפט קבע כי הוא נושא באשם תורם בשיעור של 30% לאירוע תאונת דרכים, חייב לשאת בשיעור זהה של הנזקים שנגרמו לרכב האחר? זו השאלה העומדת לפתחו של בית המשפט בהליך זה.

הרקע ותמצית טענות הצדדים

1. רכב המבוטח על ידי התובעת, ורכב הנתבעת, היו מעורבים בתאונת דרכים בצומת. בפסק דין שהתנהל בין שני הנהגים, פסק בית משפט כי מבוטח התובעת אחראי לתאונה בשיעור של 70% ואילו לנתבעת אשם תורם בשיעור של 30%.

אין מחלוקת כי הקביעות שבפסק הדין שניתן בהליך הנוסף שהתנהל בין הנהגים מחייב את הצדדים, והם חלוקים באשר לפרשנות המשפטית העולה מאותן קביעות.

2.הקביעות העובדתיות, שהן בסיס להכרעה בתובענה שהגישה הנתבעת לבית המשפט לתביעות קטנות בנתניה (להלן: ההליך הקודם), היו אלה:

א. מבוטח התובעת (להלן: הנהג) נכנס לצומת בניגוד לאור אדום בכיוון נסיעתו, בנסיעה ישירה ומבלי שהאט בעת הכניסה לצומת.

ב.הנתבעת נכנסה לצומת רק לאחר שהרמזור בכיוון נסיעתה התחלף לירוק.

ג. הנתבעת לא בדקה ולא וידאה, טרם נכנסה לצומת, כי הצומת פנוי לנסיעה.

ד.רכב נוסף שעמד לצד רכב הנתבעת בצומת לא החל בנסיעה מיד לאחר שהתחלף האור ברמזור לירוק, שכן הבחין ברכב הנהג הנכנס לצומת.

ה.קביעת האחריות בפסק הדין בהליך הנוסף, שהוא חשוב לענייננו, היתה בנוסח זה:

"... הגעתי לכלל מסקנה כי מרבית האחריות לתאונה מוטל על רכב הנתבע 1 [הנהג בהליך דנן – ר.ה.], אשר נכנס לתוך הצומת באור אדום. יחד עם זאת, מצאתי לייחס לתובעת אשם תורם לקרות התאונה.

...אני מחלקת את האחריות בין הנהגים באופן שבו לנהג רכב הנתבעים אחריות בשיעור של 70% ולתובעת 2 [הנתבעת בהליך דנן – ר.ה.], אשם תורם בשיעור של 30%."

3. התובעת טענה כי לאור חלוקת האחריות, יש לחייב את הנתבעת לפצותה בגין הנזקים לרכב המבוטח בשיעור אחריותה, בסכום שהוא 30% מהנזקים שנגרמו לרכב המבוטח.

4.הנתבעת טענה כי מדובר באשם תורם, המהווה הפרת נטל בלבד, מעין אחריות של הנתבעת כלפי עצמה, וכתוצאה מכך הופחת הפיצוי שנפסק לטובתה בהליך הקודם. לגישת הנתבעת, אין האשם התורם מקים לתובעת עילת תביעה עצמאית, ולא ניתן על בסיסו להטיל על הנתבעת אחריות וחבות כלפי הצד השני.

המסגרת המשפטית

5.המונח "אשם" מוגדר בסעיף 64 לפקודת הנזיקין, כך:

" 'אשם' - הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצדם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק; אולם לא יראוהו כך אם נתקיימה אחת מאלה:

...

(2) אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק;"