תא"מ 36814-01-16 ליאופולד נ' גמליאל ואח'

רכב התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 24.10.2015. אין מחלוקת כי הנתבע 1, אשר הנתבעת 2 היא המבטחת שלו, אחראי לתאונה. לפי חוות דעת השמאי שהציג התובע, הנזק שנגרם לרכבו עומד על סך של 13,979 ש"ח. תמורת הכנת חוות הדעת גבה השמאי סך של 1,400 ש"ח, כולל מע"מ. מכיוון שהתובע זכאי לקזז שני שליש מהמע"מ, הוא דרש מהנתבעת 2 כי תשפה אותו בגין שכר טרחת השמאי בסך של 1,264 ש"ח. הנתבעת 2 שילמה לתובע את מלוא הנזק שנגרם לו לפי חוות דעת השמאי, אולם הוסיפה סכום של 950 ש"ח בלבד בגין שכר טרחת השמאי, וזאת בטענה כי שכר הטרחה הינו מופרז. משכך, הגיש התובע את התביעה הנוכחית על ההפרש, בסך 314 ש"ח.1.בפניי תביעה על סך 314 ש"ח, בגין ההפרש בין שכר טרחת השמאי בו נשא התובע לבין הסכום אותו מסכימים הנתבעים לשלם בגין כך.

3.בדיון שב ב"כ הנתבעים וטען כי שכר טרחת השמאי מופרז ללא כל הצדקה. בנוסף, טען ב"כ הנתבעים כי גם אם תתקבל התביעה אין מקום לפסוק לזכות התובע הוצאות ושכר טרחה בגין ההליך הנוכחי, וזאת בשל כך שנוכח סכומה של התביעה היה על התובע להגישה בבית משפט לתביעות קטנות.

4. אין מקום לקבל את עמדת הנתבעים בנוגע לשכר טרחת השמאי, וזאת בהתאם לעקרונות שהתוו בפסיקה לעניין המקרים בהם תתקבל טענת המזיק כי שכר טרחת השמאי שהוציא הניזוק על מנת לאמוד את נזקיו הינו מופרז (ראו למשל, תא"מ (שלום ת"א) 25275-08-15 וידל נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ (3.2.2016) ("עניין וידל"); תא"מ (שלום ראשל"צ) 44809-12-15 לאסן נ' לזר (27.12.2016), וההפניות שם). הטענה כי מדובר בשכר טרחה מופרז נטענה באופן סתמי, ללא פירוט וללא חוות דעת נגדית. בהתחשב בכך, לא עמדו הנתבעים בנטל להראות כי מדובר בשכר טרחה מופרז.

5.אשר לסוגיית ההוצאות, אין צורך להיכנס בענייננו לשאלה העקרונית האם ישנן תביעות אשר נוכח סכומן ומהותן ניתן לצפות שיוגשו בבית משפט לתביעות קטנות, ובחירתו של התובע להגישן בבית משפט השלום תביא לשלילת זכותו להוצאות ושכר טרחה בשיעור המקובל בבית משפט השלום אף אם זכה בדינו (לעניין זה ראו, תא"מ (שלום ת"א) 9827-07-15 רטנר נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (27.12.2015); עניין וידל, פסקאות 16-13). סבורני שבכל מקרה, כאשר מדובר בתביעות בגין הפרשי שכר טרחת שמאי בתיקי רכב, אין מקום לשלול מתובע שזכה בדינו הוצאות ושכר טרחה בשיעור המקובל בבית משפט שלום בתיקים מסוג זה. לדעתי, יש ליתן את הדעת לא רק לסכומה של התביעה ולמאפייניו של התובע (ראו, עניין וידל, פסקה 16), אלא גם להשלכות של הכלל המשפטי על הנתבע הפוטנציאלי. זאת, במיוחד כאשר מדובר בסוג מובחן של תביעות המאופיין בסכומים נמוכים ובנתבעים שהינם "שחקנים חוזרים". במקרה כזה, יש להביא בחשבון גם שכלל משפטי השולל מתובע שזכה בדינו הוצאות ושכר טרחה עלול להביא לכך שתובעים יימנעו מהגשת תביעות גם במקרים מוצדקים, מה שיגרום להעדר הרתעה כלפי הנתבעים (לפחות ככל שהדברים אמורים ב"אכיפה אזרחית").

יפים לענייננו דברי בית משפט השלום (כב' השופט א' צימרמן) בעניין וידל. באותו עניין מדובר היה בתביעה בגין הפרש שכר טרחת שמאי על סך 244 ש"ח. בהתייחסו לסוגיית ההוצאות קבע בית המשפט (פסקה 14 לפסק הדין):

"כמבוא לדיון ראוי להפנות לשאלת הנתבעת בכתב הגנתה, שאלה שהייתה אמורה כנראה להיות רטורית: 'האם בזמן שבתי המשפט העמוסים לעייפה בתביעות אין סוף האין נדרש התובע להפעיל מעט שיקול דעת, הגינות, מעט הרהור ומחשבה בטרם יוסיף תביעה אחת נוספת (וכ"כ מיותרת) לאותה רשימה אין סופית?' (סעיף 13 לכתב ההגנה). שאלה במקומה, ואם נמיר את 'התובע' ב'נתבעת' נזכה בתשובה. הנתבעת, כך למדנו מהסברה שלה שצוטט[ה] בראש הדיון, נוהגת כפי שהיא נוהגת כיוון שהיא מניחה שהניזוק הסביר לא ימהר להשקיע משאבים ניכרים בזמן ובממון על מנת לקבל סכום זניח שחברת הביטוח בחרה לקזז. ואם דרש – תציע לשלם את הקרן החסרה, לא את הוצאותיו. אם נסכין עם דרך התנהלות זו, וניתן תמרוץ שלילי להגשת תביעות בגין הפרשים זעומים גם כאשר הקיזוז בידי חברת הביטוח היה שרירותי ונעדר עיגון, הרי שנביא לכך שאסטרטגיית הפעולה של הקיזוז ה'קל' תהא שלטת מבחינת חברת הביטוח, הימנעות מהגשת תביעות תהא האסטרטגיה השלטת של הניזוק, והא לנו שיווי משקל נאש, החותר תחת עקרון היסוד בדיני הנזיקין, של השבת המצב לקדמותו (לעקרון ראו: עניין נעים הנ"ל). מכאן, שרק כאשר יהיה ברור שמענה להפחתה שרירותית של הפיצויים יהא בעידוד תביעה וחיוב הנתבעת בהוצאות ממשיות, ייתכן שינוי במדרג אסטרטגיות הפעולה של חברת הביטוח. נשיב אפוא לשאלת הנתבעת שבה פתחנו פסקה זו: אם מלכתחילה תשא חברת הביטוח במלוא שכר טרחת השמאי (אלא אם יש בידה כמובן טעם מבורר היטב ועיגון לכך שמתקיים החריג המאפשר לה הפחתה משכר הטרחה בהיותו מוכח כבלתי סביר), אזי תמנענה התביעות, שאכן הן מיותרות בעליל ולמרבה הצער מכבידות עוד יותר על יומנו העמוס של בית המשפט, הכל על חשבון מתדיינים אחרים הממתינים לתורם".

6.ואכן, תביעות בגין הפרשי שכר טרחת שמאי הן שכיחות למדי, ובדרך כלל סכומן לא יעלה על מאות בודדות של שקלים. מדובר בסכומים נמוכים במיוחד, גם ביחס למקובל בבית משפט לתביעות קטנות. ניתן להניח כי מרבית הניזוקים לא ימהרו להגיש תביעה לבית משפט לתביעות קטנות על סכום כזה. כלל משפטי שינתב תביעות כאלו לבתי משפט לתביעות קטנות יביא, במידה רבה של ודאות, לכך שתביעות כאלו כמעט לא תוגשנה. בעקיפין, יעודד הדבר את חברות הביטוח להגדיל את מספר המקרים בהם הן מקזזות מהחזר שכר טרחת השמאי, גם כאשר הדבר אינו מוצדק, וזאת בהעדר כלי משפטי כדאי מבחינה כלכלית לניזוק לעמוד על זכויותיו.

7.לאור האמור, סבורני כי כאשר מוגשת לבית משפט השלום תביעה בגין הפרש שכר טרחת שמאי והתביעה מתקבלת, אזי זכאי התובע לשכר טרחה כמקובל בתיקי רכב, גם כאשר מדובר בתביעה על סכום פעוט.

8.התביעה מתקבלת אפוא. הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובע סך של 314 ש"ח, בצירוף אגרת המשפט ששולמה בסך 375 ש"ח ושכר טרחת עורך דין בסך 1,500 ש"ח.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, ז' שבט תשע"ז, 03 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.