תא"מ 3633-10-15 עיסה נ' עליאן

לפני בקשה לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע.

1. התובע הגיש כנגד הנתבע תביעה שעילתה נזקי רכוש שנגרמו לרכבו בתאונת דרכים בה היה מעורב רכב הנתבע.

2. בכתב הגנתו טען הנתבע, בין היתר, כי בית משפט זה נעדר סמכות לדון בתביעה לנוכח העובדה כי התביעה אירעה בשטחי הרשות הפלסטינית. כן טען הנתבע כי לא נהג ברכב במועד התאונה ולא התיר שימוש ברכב למי שנהג בו.

3. הנתבע מבקש לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו בסכום של 10,000 ₪, מהטעם שהתובע הוא תושב הרשות הפלשתינאית, מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, ואין בידו להצביע על נכסי בתחום מדינת ישראל, מהם יוכל הנתבע להיפרע אם תידחה התביעה.

4. כן טוען הנתבע, כי סיכויי התביעה קלושים, נוכח העדר סמכות בית משפט זה לדון בתביעה, שכן מדובר בתביעה שאירעה בתחומי הרשות הפלסטינית, ומכל מקום בית משפט זה אינו הפורום הנאות לדון בתביעה, שכן יש לזמן עדים המתגוררים בתחום הרשות הפלסטינית. כן טוענן הנתבע להתיישנות, שכן בהתאם לדין הפלסטיני החל תקופת ההתיישנות עומדת על שנתיים.

5. בתגובה טוען התובע, כי לבית משפט זה סמכות לדון בתביעה וכי הנתבע לא הביא ראיות לכך כי קיים קושי בהבאת עדים או כי מירב הזיקות הן לבית המשפט ברשות הפלשתינית. הואיל והרכב הפוגע במועד התאונה הינו רכב ישראלי אשר בעליו ומתיר השימוש בו הינו תושב ישראל, הרי שלבית המשפט בישראל סמכות לדון בתביעה.

6. גם הטענה בדבר התיישנות ושיהוי בהתאם לדין הפלסטיני דינה להידחות, שכן לא הוגשה חוות דעת.

7. עוד טוען הנתבע, כי אין עילה לחיוב התובע בערובה, שכן הכלל הוא כי חיוב התובע בערובה ייעשה במקרים חריגים ונדירים וזאת לנוכח זכות הגישה לערכאות. היותו של התובע תושב חץ אינה יכולה להצדיק כשלעצמה חיובו בהפקדת ערובה. במקרה זה, לא הוכח כי יהיה קושי להיפרע מהתובע אם תביעתו תידחה ואף לא הוכח כי סיכויי התביעה נמוכים, אלא להיפך.

   דיון