תא"מ 36206-10-13 עירית חולון ואח' נ' לוטנברג

1. התובעת הגישה בלשכת ההוצאה לפועל בקשה לביצוע תובענה בסכום קצוב על סך 31,066 ₪ כנגד חברת סאל אריזות בע"מ (להלן: "החברה") והנתבע בגין חוב ארנונה ותשלומי חובה בנכס ברח' רבי עקיבא 24 בחולון (להלן: "הנכס") בשנים 2008 ועד דצמבר 2009.

לטענת התובעת החזיקה החברה בנכס בתקופת החיוב ולא שילמה את המתחייב ממנה ואף הפסיקה את פעילותה כך שלא ניתן לגבות החוב ממנה. בנסיבות העניין, נדרש הנתבע, בעל המניות היחיד בחברה, לשלם את חובה של החברה בגין ארנונה בלבד ובסך 21,706 ₪ וזאת מכוח הוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים").

2. הנתבע התנגד לביצוע התובענה כנגדו וטען בהתנגדותו כי לא מלאו כל התנאים הנדרשים לשם חיובו בתשלום חובה של החברה ובעיקר התנאי הדורש הוכחה פוזיטיבית כי פעל להברחת נכסי החברה מתוך מטרה להתחמק מתשלום המס.

הנתבע אינו מכחיש כי החברה אכן חדלת פירעון כבר משנת 2008 והפסיקה את פעילותה באותו המועד. לטענתו כבר בעת שנסגרה החברה הייתה בגירעון כספי בסך 236,555 ₪ ועל כן לא יכלה ולא העבירה לידיו נכסים כלשהם. לטענת הנתבע הנכס היחידי שהיה בידי החברה באותה העת היה רכב מסוג מאזדה שעוקל ונמכר על ידי נושה אחר של החברה לשם פירעון החוב כלפיו.

הנתבע פירט בנוסף טענות שונות לעניין החוב עצמו הנובעות יותר מאי ידיעה מאשר טענות מהותיות משמעותיות למעט טענה על ריבית מופרזת הנובעת מחלוף השנים בהיעדר דרישה והוצאות משפט לחובת החברה שאין לחייב אותו בהם. הנתבע ליווה טענות אלו בטענת שיהוי של כ 5.5 שנים בהגשת התביעה ואשר גרמו לו נזק ראייתי.

3. דיון והכרעה:

תחילה תידון טענתו המקדמית של הנתבע לפיה לוקה התביעה בשיהוי קיצוני עד כדי דחייתה ולמצער גרמה לו נזק ראייתי.

פסק הדין המנחה בעניין דחיית התביעה מחמת שיהוי קיצוני ניתן בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז (5) עמ' 433 (להלן: "פ"ד תלמוד תורה"). באותו פסק דין נקבעו התנאים לדחיית התביעה מחמת שיהוי:

"לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. קיים תנאי חלופי נוסף שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע".

אף אחד מהתנאים הנ"ל לא הוכח.

עילת התביעה התגבשה לכל המוקדם, לטענת הנתבע, באמצע שנת 2009 כאשר תביעה זו הוגשה כנגד הנתבע בספטמבר 2013, לאחר כ- 4 שנים. אומנם לא הוצגו ראיות להליכים כלשהם שבוצעו כנגד החברה (תביעה שהוגשה כנגד החברה בינואר 2009 לא בוצעה בפועל שכן אף האזהרה מתיק ההוצאה לפועל בו הוגשה התביעה, לא נמסרה לחברה) ולכן לא ניתן לקבוע מתי נודע לתובעת כי החברה היא חדלת פירעון והיא רשאית להגיש תביעה כנגד הנתבע, אך ממילא לא ניתן היה להגיש תביעה כנגד הנתבע שכן ניתן נגדו צו כינוס נכסים בתיק פשיטת רגל כבר ביולי 2009 (כעולה מנספח י' לתצהיר התובעת) ואשר בוטל רק בשנת 2012. לפיכך, השתהותה של התובעת היא בת כשנה אחת בלבד אם ניתן לכנות תקופת זמן זו כהשתהות.

לשם הוכחת הטענה כי התובעת זנחה את תביעתה יש להציג, כלשון פ"ד תלמוד תורה:

"... מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו. טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על-ידי הטוען לה".

אין די להראות כי התובעת התנהלה לכל היותר בעצלתיים בטרם הגישה תביעתה כנגד הנתבע. עצם חלוף הזמן אינו ראיה מספיקה התומכת בטענה כי התובעת זנחה את תביעתה כך שתנאי זה לא התקיים.

4. לא נטען ואף לא הוכח כי במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה למעט טענת נזק ראייתי שנגרם לנתבע לטענתו.