תא"מ 35133-05-15 אודי נ' חלק ואח'

1. תביעה זו עניינה נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 1.2.2015 ברח' הנגב בגני תקוה. התובע טוען לנזקים בסך כולל של 6,671 ₪, בגין שווי רכב (שהוכרז אבדן מוחלט), שכר שמאי, בזבוז זמן ועגמת נפש.

2.המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת האחריות לקרות התאונה, וממילא להטבת הנזקים.

3. אין חולק, כי הנתבע 1 פנה ימינה מכביש, שלפניו תמרור "האט ותן זכות קדימה", ואילו התובע, רכוב על קטנוע, הגיע אל אותו צומת מצד שמאל, כך שהמשך נסיעה ישרה שלו היא לאותו כיוון אליו פנה הנתבע 1. אין חולק, כי הנתבע 1, המתגורר בבית הפינתי, ואשר מקום החניה שלו מצוי כ-10 מטרים מהצומת, בצד ימין, ובניצב לכביש, נסע במסלול קשתי שנועד לאפשר לו להשלים את התנועה, בכעין פניית פרסה רחבה, אל תוך מקום החניה שלו. אין גם חולק, כי הקטנוע עבר בין הרכב לבין המדרכה, אך נפגע כאשר מסלול הרכב, הפונה לכיוון החניה, התנגש במסלול הקטנוע, וכי התובע, שרכב עליו, מצא את עצמו על הכביש, כשידו לכודה מתחת לצמיג הימני-קדמי של רכב הנתבעים.

4.התובע טוען, כי הגיע ברכיבה לא מהירה לקראת הצומת, כשראה את רכב הנתבעים מבצע פניה בנסיעה רציפה, בלא להאט ובלא לתת זכות קדימה; בתגובה לכך, כלשונו, "נלחץ" התובע, והאט את הקטנוע. אלא, שהתנועה הקשתית של רכב הנתבעים היתה כה מובלטת, עד שהרכב כבר הגיע לנתיב הנגדי, בשמאל הכביש, והתובע, שסבר שהרכב מתעתד להיכנס למפרץ החניה המצוי בשמאל הכביש, האיץ שוב את מהירות רכיבתו, והמשיך בדרכו, אלא שלפתע הופתע מהחזרה של רכב התובע אל ימין הדרך, אל מקום החניה, ולא היה יכול למנוע את התאונה.

5.הנתבע 1 טוען, כי התנועה הקשתית היתה מינורית ביותר, וכי אינו מתרחק מהמדרכה יותר מאשר מטר אחד, כאשר מטרת ההתרחקות היא לאפשר כניסה חלקה לחניה, הדורשת פניה בזווית ישרה, וכאשר ישנו עץ נטוע על המדרכה ומפריע לכניסה אלכסונית יותר. לדבריו, עצר בצומת, קודם לביצוע הפניה, ובדק כי הדרך פנויה, ושוב בדק במראות לקראת הפניה ימינה אל תוך החניה, ובכל אלה – לא ראה את הקטנוע, שהגיח במהירות גבוהה, אלא בשניה שלפני התאונה. לדבריו, בלם, ורכבו היה בעצירה מלאה, כאשר פגע בו הקטנוע.

6.עוד העיד עובר אורח, שכנו של הנתבע 1, המתגורר ממולו, וטען שראה את התאונה. לדבריו, הבחין הן בקטנוע מגיע ממעלה הרחוב, עוד לפני הצומת, והן ברכב הנתבעים מבצע את הפניה. אף הוא תאר תנועה קשתית מינורית, וחזר על עיקרי גרסתו של הנתבע 1.

7.לאחר ששמעתי את העדויות, בחנתי תרשימים ותצלומים שהוצגו, ואת יתר חומר הראיות, אני מעדיף את גרסתו של התובע על פני זו של הנתבע 1. מספר תהיות בעדות הנתבע 1 מקשות לתת אמון בגירסה, ומטות את הכף לטובת דחייתה:

ראשית, אם אכן עצר הנתבע 1 את רכבו קודם לתאונה, כיצד הגיעה ידו של התובע אל מתחת לצמיג? נראה כי בהכרח היה רכב הנתבעים עדיין בתנועה גם כשהשלים התובע את נפילתו על הקרקע, דהיינו: תנועה של ממש. הדבר מתיישב טוב יותר עם התנועה המהירה של הרכב, כפי שתאר התובע, מאשר עם התנועה במהירות אפסית, כפי שהעיד הנתבע 1.

שנית, חרף התיאור המינורי, שפת הגוף הן של הנתבע 1 והן של העד מטעמו הצביעו על תנועה קשתית משמעותית הרבה יותר. תנועת האצבע של הנתבע 1, כשתיאר את תנועתו על פני השרטוט שהכין היתה קשתית מאד, לפני שהבחין בכך הנתבע 1 ותיקן; תנועת היד של השכן בעת שתיאר את תנועת רכב הנתבע היתה אף היא קשתית באופן משמעותי.