תא"מ 34911-10-14 שרמן נ' פוסטבסקי

לפניי תביעתו של עורך דין לתשלום שכר טרחתו בסך 26,572 ₪.

התובע, עורך דין בעיסוקו, טיפל בעבור הנתבע או בעבור תאגיד מטעמו בעריכת הסכם מכר לנדל"ן בברטיסלבה. לא נחתם הסכם שכר טרחה כתוב. כעת עותר התובע לחיוב הנתבע בשכר הטרחה על פי שעות עבודה.

הנתבע מצדו העלה בכתב הגנתו ובדיון ההוכחות מספר טענות. ראשית, הנתבע טען בכתב הגנתו, כי למעשה לא נתן התובע כל ייעוץ או שירות משפטי (ס' 5 לכתב ההגנה). בדיון ההוכחות הודה הנתבע כי קיבל שירות מהתובע (עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 31 – 32). שנית טען התובע, כי ההתקשרות נעשתה על בסיס הצלחה, קרי – שכר טרחתו של התובע אמור היה להיות משולם מהכנסות המיזם, ככל שתהיינה כאלה. בעדותו בבית המשפט הבהיר, כי להבנתו, אמור התובע לקבל בין מחצית האחוז ובין אחוז אחד מסכום העסקה (עמ' 7, ש' 16 – 17). שלישית טען הנתבע, כי ההתקשרות נעשתה עם חברת KSM Investment (להלן: "קסם"), ולא עמו באופן ישיר.

לאחר ששמעתי את העדויות, נראה כי אין מנוס מדחיית התביעה. פסיקת בית המשפט העליון הבהירה באופן ברור, חד-משמעי שאינו משתמע לשתי פנים, כי בהתקשרות בין עורך דין ובין לקוח – בררת המחדל צריכה להיות עריכת הסכם שכר טרחה בכתב.

כך בע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יחיאל, פ"ד נח(5) 20 קבע כב' השופט (כתוארו אז) א' ריבלין כי:

"מקובלת עלי התפיסה שלפיה האחריות לעריכת הסכם שכר טרחה מוטלת, בראש ובראשונה, על שכמו של עורך הדין, ומחדלו בעניין זה אף כי אינו שולל ממנו את עצם הזכאות לשכר ראוי, הרי עשוי הוא לבוא בחשבון גובה השכר".

ואילו כב' המשנה לנשיאה א' רובינשטיין קבע ברע"א 5765/14 דניאל פנינג נ' עו"ד יעקב קראוס (פס"ד מיום 19.2.2015):

"בפסיקת שכר טרחה לעורך דין בהעדר הסכם שכר טרחה יש לזקוף לחובת עורך הדין את העובדה שלא דאג לעריכת הסכם".

בענייננו, נראה כי אין עוד מחלוקת כי התובע ביצע עבודה משפטית בעבור הנתבע או בעבור קסם. הנתבע אף אינו מתכחש לזכותו המהותית של התובע לשכר טרחה, אלא שהוא טוען, כי ההסכמה שבין הצדדים הייתה כי שכר הטרחה ישולם באחוזים מתוך תמורת העסקה, אם תתממש, וכן כי הגורם החייב בשכר הטרחה הוא קסם עצמה.

ברי, כי אילו הקפיד התובע וערך הסכם שכר טרחה, סוגיות אלה, השנויות כעת במחלוקת, היו מוסדרות בהסכם שכר הטרחה באופן ברור, שהרי זהות הלקוח ואופן החיוב – הם שני פרטים יסודיים ובסיסיים המעוגנים בהסכמי שכר טרחה. על כן, ולאור הפסיקה, הנטל על התובע להוכיח את פרטי ההתקשרות, ומדובר בנטל מוגבר, לנוכח העדרו של הסכם.

התובע הציג במהלך חקירתו של הנתבע תכתובות שבהן פנה אל הנתבע והזכיר לו את סוגיית שכר הטרחה. לא ראיתי בראיות אלה ראיה ניצחת להסכמת הנתבע להתקשרות על פי שעות, בעיקר משום שלא ראיתי כל תשובה של הנתבע שבה אישר את נכונות החשבון, את אופן החישוב או כל אמירה אחרת, שיש בה כדי להכיר בחבותו לשלם על פי שיטת חישוב זו. הסבריו של הנתבע, שלפיהם שוחח בעל פה עם התובע והסביר לו שיקבל את שכרו מתוך תמורת העסקה, ועל כן לא מצא לנכון להשיב בכתב לפניות – אינם בלתי סבירים: לנוכח מערכת היחסים המיוחדת שבין לקוח לעורך דינו, אינני סבור שנכון יהיה לקבוע כלל המחייב לקוח להשיב בכתב לכל פנייה של עורך הדין.

גם בטענת התובע, כי אין חשיבות לזהות הלקוח, שהרי הנתבע הוא בעל המניות היחיד של קסם, ועל כן יכול היה לגרום לחברה לשלם את שכר הטרחה – אין ממש, ולמעשה מדובר בטענה החותרת תחת עקרון האישיות המשפטית המוגבלת. לא שוכנעתי כי הלקוח במקרה זה אכן היה חברת קסם, ונראה לי סביר יותר (אם כי לנוכח התוצאה שאליה הגעתי – אינני נדרש להכריע בעניין זה) כי הנתבע שכר את שירותיו של התובע באופן אישי, אולם אילו שוכנעתי בכך, אינני סבור כי די היה בבעלותו היחידה של הנתבע במניות קסם כדי להחיל עליו את חיוביה.