תא"מ 34756-03-13 מדינת ישראל נ' שני ואח'

התביעה יסודה בנזקים שנגרמו לרכב התובעת בתאונה נשוא התביעה. מדובר בתאונת שרשרת בה היו מעורבים חמישה כלי רכב. בהליך בפני נטלו חלק רק שני הרכבים האחרונים, והעידו רק שני הנהגים של רכבים אלו. אין למעשה מחלוקת כי רכב הנתבעים פגע ברכב התובעת מאחור, והנתבעים אף שילמו לתובעת פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לחלקו האחורי של הרכב. המחלוקת מתייחסת רק לנזקים שנגרמו לחלק הקדמי של הרכב; כאשר לגרסת התובעת גם נזקים אלו נגרמו בעטיים של הנתבעים מאחר ורכבם פגע ברכבה והדפו לפנים; ואילו לגרסת הנתבעים רכב התובעת פגע תחילה ברכב לפניו, ורק לאחר מכן פגע בו רכבם מאחור.

כאמור העידו בפני שני הנהגים המעורבים, ואלו בלבד. לאחר שבחנתי את הראיות והמסמכים שהוצגו הגעתי למסקנה שיש להעדיף את גרסת נהג התובעת, ואני מקבלת טענתו כי הוא הספיק לבלום רכבו טרם נפגע מאחור. שני נימוקים עיקריים למסקנה זו.

ראשית, נהג התובעת העיד שרכב הנתבעות פגע ברכבו מאחור ורק עקב פגיעה זו פגע רכבו ברכב לפניו (עמ' 1 שורות 10 – 22). עדות זו תואמת לתיאור התאונה בהודעות הכתובות, הן המודפסת והן זו שנכתבה בכתב יד, גם בהן כתב העד שמכונית פגעה בו מאחור ודחפה את רכבו לעבר הרכב לפניו (ת/1). אני ערה לטענת ב"כ הנתבעות לפיה בשתי הודעות אלו לא נכתב שהרכב עצר טרם נפגע, עובדה שעלתה לראשונה בעת העדות. אלא שאני מקבלת את הסבר העד כי לא מצא לנכון לציין זאת, וסבר שדי בתיאור שתיאר לגבי נסיבות התאונה, כדי להבהיר כי רכבו נפגע ונהדף.

מאידך, בהודעתה הכתובה של נהגת הנתבעות יש קושי, ועולה שהיא מורכבת משתי הודעות נפרדות, שנכתבו במועדים שונים, על ידי אנשים שונים, והם התובעת עצמה והסוכן (עמ' 3 שורות 23 – 32). ההודעה עצמה נכתבה על ידי הסוכן, חודשים מספר לאחר התאונה (התאונה אירעה בתאריך 28.08.12 וההודעה נמסרה בתאריך 23.12.12), ובה נכתב שרכב הנתבעות הצטרף לתאונה קיימת. אלא שלהודעת הסוכן צורפה הודעה נוספת, מוקדמת יותר, מתאריך 04.09.12, והיא כתובה בכתב ידה של הנהגת. ההודעה המוקדמת נכתבה כאמור ביום 4.09.12, ימים ספורים לאחר התאונה. בהודעה זו מתארת הנהגת את נסיבות התאונה, יש בה פרטים של כל חמשת הרכבים המעורבים, נכתב שרק ארבעה מתוך חמשת הרכבים המעורבים נפגעו, ופרטים נוספים כיו"ב. ואולם אין בהודעה זו כל טענה להצטרפות לתאונה קיימת, והגרסה לפיה רכב התובעת פגע ברכב לפניו עוד טרם נפגע, מופיעה לראשונה בגרסה שכתב הסוכן. הסוכן גם הוסיף רישום, בכתב ידו, על גבי הודעת הנהגת, בו כתב כי כל הרכבים פגעו זה בזה טרם התאונה. מדובר בתוספת מהותית לגרסה, ובדיוק בנשוא המחלוקת בין הצדדים. העדה נתבקשה להבהיר בעדותה קושי זה, אך לא ניתן לכך הסבר. אני סבורה כי בלא הסבר ראוי, אין אלא להסיק כי הטענה בדבר הצטרפות לתאונה קיימת, היא טענה מאוחרת. 

שנית, נהג התובעת העיד כי בלם רכבו סמוך מאוד לרכב לפניו, אך לא פגע בו. נהגת הנתבעות נשאלה כיצד זה הבחינה שהרכבים לפניה פגעו זה בזה, להבדיל מעצירת פתע סמוכה מאוד, ותשובתה היתה כי הבחינה. לא שוכנעתי בדבר.

משני נימוקים אלו העדפתי את גרסת התובעת.

ב"כ הנתבעות טען כי יש לזקוף לחובת התובעת את אי הבאת הנהגים האחרים לעדות. אלא שאותו קושי עצמו, יש להפנות לנתבעות, אשר יכלו אף הן לזמן את אותם נהגים לעדות לשם תמיכה בטענה בדבר הצטרפות לתאונה קיימת.

התוצאה היא שעל הנתבעות לפצות את התובעת על מלוא נזקיה. הצדדים הודיעו כי יערכו את החישובים המתבקשים. לאור האמור, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת את סכום הנזק שיוסכם, בתוספת הצמדה, הוצאות ושכ"ט עו"ד כמקובל. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות מתבקשת לשלוח לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, י"ח תמוז תשע"ד, 16 יולי 2014, בהעדר הצדדים.