תא"מ 34346-12-15 ש. שלמה רכב בע"מ נ' שפירו ואח',תא"מ 26019-08-15 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' בקר

 לפניי תביעות מאוחדות, בגין תאונת שרשרת, בה היו מעורבים 3 כלי רכב. התביעה העיקרית הוגשה על ידי התובעת נגד שלושת הנתבעים, ואילו בתיק שאוחד עמה, הוגשה תביעה מצד הפניקס בע"מ, נגד הנתבע 3.

על פי עדות נהגת התובעת, בעת שנסעה על כביש החוף בפקק, חשה מכה חזקה ביותר מאחור, וכשירדה מרכבה הבינה שרכב פגע ברכב שמאחוריה, וזה בתורו, פגע בה מאחור. למיטב זיכרונה, ברכב שמאחוריה נפתחה כרית האוויר וברכב האחרון היתה פגיעה חזקה בחזית. הנהגת העידה כי היא עצמה הצליחה לבלום מבלי להתנגש ברכב שנסע לפניה כיוון ששמרה מרחק ממנו. בחקירה הנגדית נשאלה שוב ושוב האם שמעה מכה יחידה או שמא היו כמה מכות, ועמדה על דעתה כי היתה מכה חזקה ואינה זוכרת אם היו כמה מכות. בעדותה אישרה כי התקשר אליה חוקר מטעם חברת הפניקס בהקשר לתאונה, והיא אמרה לו כי רכב מאחור התנגש ברכב הפניקס, אשר בתורו פגע בה. עוד העידה כי התאונה אירעה בעת נהיגה איטית בפקק וכי לא היה שום דבר מוזר או יוצא דופן בכביש, והיא הופתעה מההתנגשות. כשנשאלה האם הביטה במראה, אמרה שהיא מסתכלת כל הזמן, אך לא זכרה האם הסתכלה ברגע התאונה.

הנתבעת 1 שנהגה ברכב האמצעי, המבוטח אצל הנתבעת 2 העידה כי נסעה בפקק ועצרה, כשרכב שנסע מאחוריה נכנס בה והדף אותה אל רכב התובעת. לדבריה, הרכב הפוגע התנגש בגדר הבטון משמאל לכביש. הנתבעת שללה את האפשרות שסטתה מנתיבה וגרמה לרכב השלישי להתנגש בה. בחקירתה הנגדית, עמדה על טענתה כי רכבה היה בעצירה מוחלטת. את הפגיעה ברכב השלישי תיארה כמשמעותית: "החלק הקדמי שלו נכנס פנימה, כמעט כל החלק הקדמי ממש, כמעט הכל". בנוסף, תיארה שחששה כי הנהג נפגע קשות בעצמו.

הנתבע 3 העיד כי נסע לעבודה, ולפתע ראה רכב שעקף אותו "ולקח את המסלול קדימה", ואז לא הספיק לעצור והתנגש בו. לפי עדותו שמר מרחק לפחות 4-5 מטרים ולא הצליח לעצור. כמו כן, אישר כי כתוצאה מן ההתנגשות, הרכב שלפניו נהדף אל רכב התובעת. בחקירה הנגדית אישר כי הרכב שלפניו היה כולו בנתיב בעת התאונה, ואמר שהרכבים היו בנסיעה בפקק, ולא בעצירה.

לאחר ששמעתי את העדויות, עיינתי בראיות, ושמעתי טיעוני הצדדים, אני סבורה כי האחריות לתאונה, רובצת לפתחו של הנתבע 3.

הנתבע 3 אישר כי רכב הנתבעת 1 נסע לפניו ברגע ההתנגשות, והוא לא הצליח לבלום אלא התנגש בו. טענתו לפיה הנתבעת 1 סטתה לנתיבו לא הוכחה, ולא אוששה בעדות נהגת התובעת. הנתבעת 1 עצמה, הכחישה אותה מכל וכל. בכל מקרה, גם אילו קיבלתי טענה זו, הרי עולה מעדות הנתבע 3 כי הנהגת שלפניו כבר השלימה כניסתה לנתיב, ונסעה לפניו, כך שהיה עליו להתאים עצמו, לשמור מרחק בטוח ממנה, ולמנוע התאונה. העובדה שהנהגת כבר השתלבה לפניו מלמדת כי היה לו פרק זמן משמעותי להבחין בה ולהאט אם זה היה נדרש. הנתבע 3 לא שלל את הטענה שהתנגש בגדר בטון, מה שמלמד כי נהג במהירות מופרזת לתנאי הדרך.

לאחר שבחנתי את טענות הנתבע 3 כלפי הנתבעת 2, באתי לידי מסקנה שלא ניתן לקבלן, היות שלא היה עליה לצפות שיתנגש בה מאחור. בין אם היתה בנסיעה ובין אם היתה בעצירה, עולה כי שמרה על מרחק בטוח מרכב התובעת, ונהדפה אליו רק כתוצאה ממחדלו של הנתבע 3.

אשר על כן, אני מקבלת את שתי התביעות נגד הנתבע 3. כמו כן, אני דוחה את התביעה נגד הנתבעות 1-2.

סיכום

א. בתביעה העיקרית, ישלם הנתבע 3 לתובעת סך 14,751 ₪, בצירוף אגרה כפי ששולמה, שכ"ט עו"ד בשיעור 17.55% ושכר העדה כפי שנפסק.