תא"מ 34134-03-13 הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' שקיר ואח'

מונחת בפני תביעה שעניינה תאונת דרכים, אשר אירעה ביום 15.6.12 בכביש מכיוון עכו בואכה בית הקברות אפק בין כלי רכב נושא מספר רישוי 36-667-73 ובין כלי רכב נושא מספר רישוי 95-162-00 (להלן: "התאונה").

אין חולק כי אירעה התאונה, אך יש חולק באשר לנסיבות התרחשותה.

העידו בפני שני הנהגים המעורבים בתאונה והוגשו הראיות.

בתום הדיון בתביעה, לאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הסמיכו באי כח בעלי הדין את בית המשפט לפסוק את הדין על דרך הפשרה, על פי סע' 79 א' לחוק בתי המשפט התשמ"ד-1984. זאת לאחר שהובהר לצדדים, כי העילות לערעור על פסק דין זה הינן מצומצמות ביותר, כך שקיים קושי משמעותי לערער עליו.

לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות, ובשים לב לנסיבות קרות התאונה ומוקדי הנזק ברכבים, הגעתי למסקנה כי קיים ספק שקול בין גרסת התובעות לבין גרסת הנתבעים, בהיעדר ראיה מחזקת מטעם התובעות.

הצדדים אינם חלוקים ביניהם כי התאונה התרחשה בתוך כיכר. כמו כן הצדדים אינם חלוקים על כך שהנתבע 1 היה מצוי בתוך הכיכר קודם להשתלבות רכב התובעת 2 (להלן: "הרכב הפרטי") בכיכר, וכי לנתבע 1 היתה זכות קדימה בכיכר. על כך העידה אף התובעת 2 עצמה, אשר במענה לשאלה מדוע לא נסעה כאשר הגיע לכיכר ולמה חיכתה השיבה: "אני לא חושבת שיש לי זכות קדימה. ברגע שאוטו עומד בכניסה לכיכר – אין לי זכות קדימה" (עמוד 4 לפרוטוקול, שורות 17-18).

המחלוקת בין הצדדים נסובה על השאלה האם, ברגע כניסתה של התובעת 2 לכיכר, היתה משאיתו של הנתבע 1 (להלן: "המשאית") במצב של עצירה מוחלטת, כגרסת התובעות, או שמא נסעה המשאית בכיכר, כגרסת הנתבעים. בשאלה זו בפני גרסה מול גרסה ללא ראיה חיצונית התומכת דווקא בגרסת התובעות. אמנם התובעת 2 העידה, כי הנתבע 1 עמד בכיכר, ברם התרשמותה זו התבססה כל כולה על התבוננות קצרה לעברו של הנתבע 1 גרידא, ובלשונה: "לא עמדתי הרבה זמן, הסתכלתי שמאלה וגם ימינה כפי שלמדתי, ראיתי שהוא לא זז – זזתי וכך היה" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 19-21). מאחר שכך, לא היה בידי התובעת 2 להסביר כמה זמן עמדה המשאית בכיכר, מתי החלה המשאית בנסיעה בכיכר, והאם תחילת נסיעה זו היתה מוקדמת או מאוחרת לכניסתה לכיכר. התובעת 2 העידה, כי אכן, בסופו של דבר, המשאית החלה לנוע בכיכר, ובלשונה: "המשאית הזאת התחילה לנסוע" (עמוד 4 לפרוטוקול, שורה 10), אם כי ניכר מעדותה, כי כלל לא שמה לב מתי החלה המשאית בנסיעתה, וכי אין בידיה הסבר איך, אליבא דשיטתה, הספיקה המשאית, בתוך שניות ספורות מרגע כניסת הרכב הפרטי לכיכר, לעבור ממצב של עצירה מוחלטת לנסיעה, ולגמוע מרחק משמעותי עד לפגיעה ברכב הפרטי. במענה לשאלה שהופנתה אל התובעת 2 ביחס לכך ענתה: "אני רק שמעתי בום. אני ראיתי אותו עומד ולא נתנו לו להיכנס, התחלתי לנסוע ופתאום שמעתי בום...". גם עדותה של גב' לבובסקי, עדת התביעה, לא שפכה אור על האמור, והיתה לאקונית עוד יותר מעדות התובעת 2.

אף הנזקים שנגרמו לרכב הפרטי, הממוקמים בעיקר בצידו השמאלי האחורי, אינם בהכרח תומכים בגרסת התובעות ועשויים להתיישב אף עם גרסת הנתבעים, כי התובעת 2 נכנסה בנתיב נסיעתו של הנתבע 1 בעודו בנסיעה.

לאור האמור הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה וזאת ללא צו להוצאות, למעט שכר עדים, כפי שנפסק במהלך הדיון.