קוהן נ' עיריית חיפה ואח'

1.אימתי רשאית עירייה לבצע הרמת מסך ולגבות מבעל שליטה בחברה פרטית את חוב הארנונה שלא שולם על-ידי החברה ? בשאלה זו עוסק פסק דין זה.

כתב התביעה

2.התובע הגיש תביעה בסדר דין מהיר נגד המשיבה (להלן: העירייה) ונגד יונה יהב, ראש העירייה, לפיצוי בסך 75,000 ₪ - בגין נזקים שנגרמו לו עקב הטלת עיקולים על חשבונותיו בבנק, שנעשו בניגוד לדין, ולסעד הצהרתי שיקבע את בטלותם של עיקולים אלו.

בכתב התביעה תוארה הגרסה העובדתית הבאה: ברחוב מוריה בחיפה הופעלה בתקופה 3.6.2012 - 18.3.2013 מסעדה , שנוהלה על-ידי חברת דייניש חיפה מוריה בע"מ (להלן: דייניש), אשר התובע וחברת עמית א.ע. מאפה קונדיטוריה בע"מ (להלן: חברת עמית) החזיקו במניותיה בחלקים שווים. לאחר סגירת המסעדה ביום 19.3.2013, פינתה דייניש את הנכס ביום 1.4.2013 ובמועד זה מסר התובע למחלקת הארנונה של העירייה הודעה על סגירת המסעדה.

במכתב שהעירייה שלחה ביום 6.10.2013 אל התובע - והיווה פנייה בהתאם להוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 (להלן: חוק ההסדרים) - צוין כי חוב הארנונה של דייניש עומד על סך 13,648 ₪, וכי בהיותו "בעל שליטה" בדייניש הוא נדרש להמציא דו"חות מבוקרים שלה בגין שלוש שנים אחרונות, שאם לא כן הוא עלול להיות מחויב באופן אישי בחוב, מאחר והעירייה תראה את נכסי דייניש כאילו הועברו ללא תמורה לבעלי השליטה בה. התובע שלח לעירייה ביום 27.10.2013 הודעה כי אין מדובר בחוב אישי שלו, וביקש לזמנו לפגישה. בפגישה עם נציגי עירייה נאמר לו כי הוא יופטר מחבות אישית במידה וימציא אישור של רואה-חשבון, לפיו לדייניש הייתה יתרת הפסדים לפני סגירת המסעדה וכי הוא לא קיבל ממנה נכסים כלשהם. בעקבות דרישה זו, המציא התובע לעירייה מכתב מיום 25.2.2014 של רואי-חשבון אונגר, כהן ושות', בו צוין כי לדייניש הפסדים בשנים 2012-2013 וכי היא הפסיקה את פעילותה ביום 19.3.2013.

ביום 10.4.2014 שלח התובע לעירייה מכתב בשם דייניש, ובו בקשה לויתור על חוב הארנונה, עקב חובותיה הרבים ולאחר שהיא "הפסיקה פעילותה לאחר כשנה לאור הפסדים כבדים", ובהמשך המציא דו"חות כספיים בלתי מבוקרים של דייניש לשנת 2012 ודו"ח על עובדים, תשלומים וניכויים לשנת 2013.

"תגובת" העירייה התבטאה במשלוח צווי עיקול בסך 14,792 ₪, על-פי פקודת המסים (גביה), לכל הבנקים, על מנת "ללכוד" את חשבונות התובע. הסכום "נתפס" ועוקל ברישום ביום 15.7.2014 בחשבון התובע בבנק יהב, ובנוסף - "נתפס" ועוקל ברישום ביום 18.7.2014 בחשבונו בבנק לאומי (בסניף טשרניחובסקי בחיפה). העירייה הודיעה לתובע כי באם לא יסלק את חוב הארנונה תוך 14 ימים, היא תפעל למימוש העיקולים. כמו-כן, התקבל צו העיקול אף בבנק מזרחי, שאף בו מנהל התובע חשבון, וביום 16.7.2014 הודיע לו בנק זה בכתב כי לאור העיקול "פעולתך בערוצים הישירים תחסם עד לגמר הטיפול בעיקול".

לאחר שהתובע פנה לעירייה באמצעות עורך-דינו אביעד ויסולי, הודיעה בכתב ביום 21.7.2014 יועצת משפטית בכירה לגביה בעירייה לעורך-דין ויסולי כי פעלה לעיכוב ההליכים נגד התובע עד לסיום הבדיקה של היועץ המשפטי לעירייה. במכתב נוסף מיום 3.8.2014 היא דרשה לקבל בתצהיר הסבר מדוע מנוע התובע מלהמציא דו"חות מבוקרים של דייניש וכן הבהרה מה עלה בגורל נכסיה. לאחר שהומצאו התצהיר וההבהרה, הודיעה מחלקת החיובים של העירייה לעורך-דין ויסולי כי בתקופה 1.1.2012 - 30.6.2013 התנהל חשבון הארנונה על-שם דייניש בכתובת המסעדה ברחוב מוריה "וזאת בהתאם לחוזה שכירות שהועבר למשרדנו". במכתב מיום 31.8.2014 של יועצת משפטית לאגף אכיפת הגבייה אל עורך-דין ויסולי צוין כי העירייה ממתינה לקבלת הדו"חות המבוקרים וכי "כחלק מעיכוב ההליכים לא יינקטו כל הליכים למימוש הכספים שעוקלו".

3.בכתב התביעה נטען כי לא התקיימו תנאי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: פקודת מס הכנסה), המאפשרים לעירייה לגבות חוב ארנונה סופי מבעל שליטה בחברה פרטית אם החברה התפרקה או הפסיקה פעילותה מבלי ששילמה את חוב הארנונה; כי העירייה נמנעה מלפעול לגביית חוב הארנונה מחברת עמית, המחזיקה במחצית מניות דייניש; כי מכתב התובע לעירייה מיום 27.10.2013 היווה השגה על חיוב ארנונה, כמשמעותה בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: חוק ערר על ארנונה); כי אי מתן תשובה להשגה כמוה כקבלתה; כי הגשת ההשגה מנעה מהחוב להפוך ל"חוב ארנונה סופי", כהגדרתו בחוק ההסדרים, המאפשר גבייתו מבעל השליטה בחברה פרטית; וכי העירייה מעולם לא השיבה באופן ענייני לטענות עורך-דינו של התובע בנוגע לאי-חוקיות העיקולים.

4.עוד נטען בכתב התביעה כי הפעולות שנקטה נגדו העירייה היו מנוגדות לדין, והצמיחו את העילות הבאות: הפרת חובה חקוקה ורשלנות לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), פגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות), פרסום לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע) ועשיית עושר ולא במשפט לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. אשר לעוולת הרשלנות, טען התובע כי לעירייה חובת זהירות ספציפית כלפיו, וכי היה עליה לצפות שהתרשלותה תגרום לו לנזקים. הוא אף טען לתחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו". אשר לעוולת פרסום לשון הרע, הוא טען כי הטלת העיקולים היוותה פרסום לשון הרע בחוסר תום לב העלול להשפילו ולעשותו מטרה לבוז וללעג או לפגוע בפרנסתו, וכי הוא זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לחוק לשון הרע.

התובע הוסיף וטען כי נגרם לו נזק בסך 10,000 ₪ מאחר ועקב העיקולים הוא נאלץ ליטול הלוואה שנשאה ריבית גבוהה לסילוק חובות לנושיו; כי נגרם לו נזק בסך 10,000 ₪ בגין פגיעה באוטונומיה, עקב מניעת האפשרות לפתוח חשבון בבנק חדש כל עוד העיקולים לא הוסרו; כי הגדרתו כחדל פירעון פגעה בשמו הטוב והסבה לו נזק העולה על 75,000 ₪; וכי עקב שכירת עורכי-דין ורואי-חשבון לשם הסרת העיקולים נגרם לו נזק העולה על 20,000 ₪. כאמור, את הסעד הכספי הוא הגביל ל-75,000 ₪, שהינו הסכום המקסימלי לתביעה בסדר דין מהיר.

סעד זמני