תא"מ 32424-06-14 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' מועצה אזורית מרום גליל

1.לפניי בקשת התובעת להגשת ראיה נוספת מטעמה-מכתב היועץ המשפטי של עירית צפת על פיו מקום התאונה מצוי בשטח הנתבעת.

הנתבעת התנגדה לבקשה וטענה כי הבקשה הוגשה באיחור,לאחר שלב ההוכחות והסיכומים וכי המדובר במחדל של התובעת שלא הביאה את הראיות הנדרשות במועד. עוד טענה הנתבעת כי גם אם הכביש מצוי בתחום שיפוטה, אין בכך די כדי להוכיח את אחריותה. 

2.הכלל הוא כי על בעל דין להביא את כל ראיותיו כמקשה אחת. ראו דברי כב' השופט א' ריבלין ברע"א 2137/02 אליהו ממן נ' פז חברת נפט בע"מ (טרם פורסם), בהחלטתו מיום 30.7.02 כדלקמן: "הכלל לענין הגשתן של ראיות לבין המשפט הוא, כי בעל דין צריך להגישן ב'חבילה אחת'".בכדי לסטות מן הכלל הנ"ל, על בית המשפט להתחשב באופי הראייה שמבוקש לצרפה, השלב בו מוגשת הבקשה לצרפה.

אכן במקרה דנן, אי הגשת הראיה במועד מהווה מחדל ממשי שלא הוסבר דיו על ידי התובעת.

עם זאת, בפסיקה ובספרות המשפטית נקבע כי בית המשפט עשוי להיעתר לבקשה להגשת ראיה נוספת, אף בשלב הערעור, ואפילו אם אי הגשתה במועד נבעה ממחדלו של בעל הדין (ראו בספרו של השופט א' גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" מהדורה שמינית, בעמ' 616-617).

מטרת ביה"מ הינה להגיע לחקר האמת ועל כל מחדל פרוצדוראלי ניתן לפצות בהוצאות.

בניגוד לטענת הנתבעת כי ביה"מ כבר "נתפנה למתן פסק דין",הרי בסיום הדיון נקבע כי החלטה בדבר הצורך בהמצאת תעודת עובד ציבור, או למתן פסק דין,תינתן ולמעשה בשלב בו הוגשה הבקשה,ביה"מ טרם הכריע בעניין.

אמנם השאלה האם חלה אחריות על הנתבעת, אם לאו, הינה שאלה משפטית ובעניין זה יישקלו בעת מתן פסק הדין,טענות הנתבעת אשר טענה כי אף אם יוכח שהכביש בתחום שיפוטה,אין בכך,די להוכיח אחריותה. יחד עם זאת ובשלב הראשוני יש להידרש להכרעה בשאלה האם הכביש מצוי בתחום שיפוט הנתבעת. בניגוד לפסק הדין בעניין החברה לפיתוח קיסריה(תא"מ 43308-07-12),אליו הפנתה הנתבעת בסיכומיה,שם העידו בפני ביה"מ הן מהנדס המועצה האזורית והן מהנדס החברה,הרי במקרה דנן,מלבד הכחשה כללית,לא הציגה הנתבעת כל ראיה מטעמה. הנתבעת לא העידה מי מטעם עובדיה(כגון המהנדס),לא צירפה מפה לעניין תחום השיפוט והסתפקה בהכחשה כללית.

למעשה לעניין השאלה באיזה תחום שיפוט מצוי הכביש עומדת בפני עדות נהג התובעת בלבד שהינו תושב האיזור ואשר הצהיר כי מדובר בכביש אשר בצד בו ארע הבור,שייך לתחום הנתבעת ואילו בהמשכו,מעבר לכיכר הנראית בתמונות שצורפו לתביעה, שייך לעירית צפת. עדות זו לכאורה לא נסתרה שכן כאמור,לא הוצגה כל ראיה אחרת.

במצב זה ולמרות שדווקא בא כוח התובעת הסכים במהלך הדיון כי השאלה תבורר באמצעות תע"צ,הרי משהנתבעת היא זו שסירבה,שקלתי האם לא מן הראוי לדחות את הבקשה שהגישה התובעת עתה,להותיר את הטענות ללא בירור אמיתי ,תוך הסתמכות על העדות היחידה שהוצגה בפני.

3.יחד עם זאת,התובעת הגישה בקשה להוספת ראיה בעניין ומאחר שבכך,הסכימה ל"פתיחת"

השאלה העובדתית לאיזה תחום שיפוט שייך הכביש,שוכנעתי כי על מנת אכן להגיע לחקר האמת,יש לאפשר להוסיף ולברר את הסוגיה.

עם זאת,ברי כי ככל שיותר צירוף הראיה,לא רק שיותר גם לנתבעת לצרף ראיות נוספות מטעמה,אלא שתעמוד לנתבעת גם זכות לחקור את היועץ המשפטי בעניין. אולם,המדובר בעובד העיריה ובהתאם לתקנה 178(א1) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 ככלל לא תשלח הזמנה לעובד ציבור למתן עדות בעל פה אם ניתן לקבל עדותו באמצעות תעודת עובד ציבור כמשמעותה בפקודת הראיות. בעניין זה,ראה בספרו של השופט אורי גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה תשיעית , "אין לשלוח הזמנה לעובד ציבור למתן עדות בעל-פה, אם ניתן לקבל את עדותו באמצעות תעודה של עובד הציבור או תעודה ציבורית, כמשמעותן ב פקודת הראיות . החריג לכלל זה הוא, שרק במקרה שאי אפשר ליתן תעודה ציבורית כאמור, יתיר בית המשפט משלוח הזמנה לעובד הציבור לבוא וליתן עדות בעל-פה. הוראה זו מצויה בפסקה (א1) שהוספה לתקנה 178 לתקנות" (עמ' 305 –306)